יומן

האמת היא שיש בי כעס כלפיו. לא ממוקד או ידוע בינתיים. רק ענן כהה של אבק געשי שמבעבע.
העור שלי חם משמש ואלכוהול. המון משקפי שמש על המון פנים שמבריקים מזיעה בחום של יוני, משוחים בשיער רטוב שנצמד, במבט מעט מעל לאופק, בשפתיים רפויות. אפשר היה לחשוב שזאת ממש מסיבת אסיד כמו שהיו אז מזמן, בצהריים שאחרי.
לא זוכרת אפילו כמה שתיתי, אבל פתאום בכל השמחה הזאת, הרגשתי בדידות, צלילה פנימה והצלילים מרגישים עמומים ורחוקים יותר. זוגות זוגות מולי ואני יושבת על הספה, אוצרת תמונות. זוג מתנשק, וחברים מתחבקים, אדם מזוקן קורן בחיוך למראה השמחה האנושית של גופים משוחררים לחייך בשמש.
יכולתי להיות כל אחד מהם, יכולתי להיות הבז שעף בשמיים מעלינו.
ספגתי כל אחד מהם לתוכי לרגע, והייתי הכי אני פתאום.
לא תמיד יש לי סבלנות, לפעמים יש בי אש שרוצה לבעור בלי מעצורים. ולחצות יערות בלי לעצור בדרכי עפר.
עולה בי ההרגל להתנצל על אי הנוחות שזה אולי גורם לו, אבל אין לי על מה בעצם.
אני יער צפוף ואיטי, שלפעמים, בקיץ, בוערת בו אש. זה אולי לא נוח לכולם תמיד, אבל זה חלק ממעגל החיים של היער.