יומן

לפעמים אני חושבת על המוות שלי.
הוא יכול להגיע בעוד שבוע, כך סתם באמצע הרחוב. או כשאני כסופה ומקומטת, מביטה בנכד צעיר.
האם המוות יהיה רך ויתגנב אל תוך חיי באיטיות, מותיר זמן להכיר את צעדיו המתקרבים, או שיפגע כמו ברק, באלימות מהירה ומפתיעה. זאת יכולה להיות מחלה, והוא יבוא אחרי חודשים של צינורות ומשככי כאבים, או אחרי התערבות רפואית קרה וקצרה עם ריח רע של יתר אדרנלין. זה יכול להיות במיטה בבית, ביקיצת חצי-חלום מתוך שינה, או במטבח, כשהלב פתאום יפסיק. זה יכול לקרות בטביעה בים, כשהמלח צורב והנשימה הופכת ממשית יותר מכל, והמראות האחרונים הם של קרני שמש וחול וכחול ובועות חטופות, או אולי מעשה אלימות של בני אדם.
אולי יהיו פנים מול עיני כשאמות. אולי הם יהיו אוהבים ואולי פנים של זרים.
זה יכול להתרחש במקלחת בבית שלי כשהרדיו מנגן, ויכול לקרות בארץ זרה, רחוק מהאדמה שהכירה את גדילת כפות רגלי. אולי יהיה קיץ חם ומזיע או שאני אראה שלג ורוח תנשוב מחוץ לחלון.
אולי חתול ישב על החזה שלי כשאפרד ואולי ציפור תעמוד על אדן של חלון.
אולי מישהו ינגן.
יכול להיות שאתייסר על מי שאני משאירה מאחור ואולי אשמח לעזוב עולם בו הייתי בודדה. ואולי יהיו בי שני הרגשות. שמחה ועצב ביחד.
יכול להיות שלא אספיק ליישר את ההדורים עם כל מי שעבר בחיי והשאיר מעגל פתוח, וואלי ארגיש שעשיתי כמיטב יכולתי ואעצום עיניים בשלווה, עם קבלה עצמית.
אולי כשאמות אשמח על שביקרתי כאן.
אולי אחשוב על אבא.
אני חושבת שכשאמות, התמונה האחרונה שתעבור מול עיני תהיה התמונה ההיא, של עלים צעירים מבריקים בשמש.
כשאמות הייתי רוצה לשכב לרליו של אקליפטוס גדול. להקשיב למים העולים באיטיות בצינורות הגזע שלו. להאט את נשימותי לקצבו המתון של הטבע. גם כשתחדל הסרעפת מלנוע, התאים ימשיכו עוד לנשום בקצב שתמיד היה בי שקוף. לתת לחד תאים רבים לפרק את חומרי גופי ומוחי ונפשי ששרתה בהם. להיספג באטומים מרובים אל האדמה והאוויר שסביבי, להיכנס בחלקיקים שהיו חלק ממני בהשאלה, אל תאי גופו של האקליפטוס. להתחבר חזרה למקום שממנו נבדלתי לזמן קצוב, שאת שיעורו אני תוהה לפעמים.
אני מקווה שכשאמות, לא יהיו בי רגשות אשמה.
אני מקווה שתהיה בי אהבה.