יומן

לאט לאט, בשונה מכל קשר שהיה לי בעבר, כי הפעם זה מלווה במודעות גבוהה מאוד משני הצדדים, אני לאט מצליחה להבחין ממש בגבולות, בתווי המתאר של חוסר היכולת שלי להתקרב רגשית. לאהוב בצורה פתוחה וחופשיה.
אני זוכרת לפני שש או שבע שנים, חזרתי ואמרתי במשך תקופה ארוכה מאוד, שהלב שלי נשבר פעם אחת יותר מדי.
אני חושבת שלא ידעתי להבין עד כמה המשפט הזה היה נכון. משהו קרה שם. משהו באמת קרה ואני לא יכולה יותר להתקרב.
משהו באמת נחסם. ויכול להיות שמאז ומעולם היה חסום. יכול להיות שאף פעם לא ידעתי מה זה בכלל להיות קרובה.
לא משנה אם זה תמיד היה או שזה קרה בנקודה מסויימת. אני רק יודעת לראות בצורה בהירה יותר ויותר את חוסר היכולת שלי.
תמיד חשבתי שאנשים נכים רגשית הם אנשים שלא מרגישים. היום אני חושבת אחרת.
היום אני מבינה שנכות רגשית היא מין מוגבלות שלא מאפשרת לרגשות לזרום, להתקיים, להיות מוכלים, באופן שאינו מערער משהו.

אני שוכבת מולו ומביטה בו. מצד אחד הוא עוטף אותי ומצד שני החתול נצמד אלי ואני עטופה משני הצדדים בחום חי. אני מביטה בו. פעם הייתי חושבת שאני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו, ואז הלב היה נקרע במין הכרה ברורה שאסור לי להגיד. שהסוף יתחיל ברגע שהמשפט הזה יסיים לצאת מהפה שלי. היום הבטתי בו ורציתי להגיד לו את זה לרגע. רציתי לחבק אותו חזק.
כשהוא חיבק אותי חזק פתאום, עשר דקות קודם, לרגע חשבתי שהוא אומר לי שהוא אוהב עכשיו. אני לא מעיזה אפילו לכתוב שחשבתי שהוא אוהב אותי נקודה. גם לחשוב את זה אני לא מעיזה. דמיינתי לרגע, כשהוא חיבק חזק כל כך בשתי הזרועות הארוכות שלו, דמיינתי שככה הוא אומר לי את זה. ושוב הכאב החותך הזה בלב שלי. לא, אני אומרת לעצמי. לא, את מדמיינת. הוא סתם רצה לחבק גוף חם. זאת לא את.
הכאב הזה עבר בי כל כך הרבה שהוא כבר חרוט בי. יש בי וודאות מסויימת, שזה לא אפשרי. לא יכול להיות שהוא אוהב אותי. שהוא יאהב אותי. לא ממש.
ואולי זאת אני שלא יכולה לאהוב. אני פשוט משליכה עליו את מה שאני מרגישה ולא יכולה לקבל.
ואם אני לא אוהבת אותו, האם זה בגלל שהוא לא מי שאני מחפשת או בגלל שאני לא מסוגלת כבר לאהבה.
אין לי תשובה לשאלה הזאת, אבל יש לי תחושה, שהבעיה היא ביכולת שלי לאהוב.
ביכולת שלי להיות מי שאני ולהאמין שמישהו מסוגל לאהוב אותי כמו שאני.
גם הוא שחוזר ואומר לי כבר שנים שהוא אוהב ומנסה להכניס לי את זה לראש בכל דרך אפשרית, שחשוב לו כל כך לדעת שהוא הצליח לעזור לי בזה, גם הוא לא הצליח לעבור את החומות שיש סביבי.
כמו מושבת מצורעים שנידו את עצמם מתוך הפנמה מלאה בדבר היותם בלתי מתאימים לחיים בחברה אנושית, כך אני כלואה בתוך עצמי.
נולדתי עם גנים טובים. מוח שעובד לא רע, גוף בריא, יכולות טובות.
אבל משהו עמוק עמוק בתוך הנפש שלי פגום כל כך.
הפסיכולוגית אומרת שלאט לאט ניתן ללמוד. שהיא מאמינה שאני יכולה להעזר עוד הרבה בטיפול.
אני מאמינה בכנות של דבריה, אבל יש ימים שבהם אני כל כך יודעת שהיא אופטימית יותר משראוי שתהיה.

לפעמים אני תוהה כמה כמוני יש בעולם. שפשוט לא רואים עליהם ולא יודעים.
לפעמים אני כל כך מיואשת מזה.
אני נלחמת ומתמידה כבר שנים. מנסה ונאבקת ונלחמת בציפורניים לא פעם. אומרת לעצמי שבמצבים כאלו, כשהיאוש חזק כל כך, עדיף לסמוך על שיקול הדעת של אחרים, כי אני פשוט לא יכולה לראות מבעד לכל זה.
אז אני שמה בצד ואומרת לעצמי שמחר יהיה יום חדש ומחר אולי החריפות של הכאב תימהל בחובות הקיום היומיומי. ואני אשכח מזה קצת ואטביע את זה בדברים קטנים של כאן ועכשיו.
וזה עובד, אבל ההמהום הזה ברקע לא נעלם.
כל הכדורים שבעולם לא מפסיקים אותו. רק משככים. מאפשרים לי לעשות את הדברים הקטנים האלו שמשאירים את הראש מעל המים, ולפעמים עם חיוך גדול.
אבל הגוף נמצא בתוך המים. והחלומות שלי עודם מלאים בחרדה ובדידות. והרצון להסתגר ולהתנתק עודו פועם.