יומן

כשהייתי ילדה, הכי אהבתי לשחק עם חוטים צבעוניים. חוטי צמר וחוטי רקמה וחוטי חשמל.
סבתא שלי הייתה תופרת בגדים חדשים מבגדים ישנים כשהילדים שלה היו ילדים, והייתה מטליאה מכנסיים עד שהייתה כבר זקנה, ופעם היא תפרה לי תיק אוכל לבית ספר ורקמה את השם שלי עליו באדום וצהוב בוהקים.
הייתי יושבת לידה כשהיא רכונה על מכונת התפירה השחורה היפה, ומסתכלת.
כשהיא הייתה עושה תיקונים בחוט ומחט, היא הייתה תמיד מבקשת ממני להשחיל עבורה את החוט במחט, כי אני ילדה והעיניים שלי טובות והיא כבר לא יכולה לראות את קוף המחט. היא לימדה אותי ללקק את קצה החוט כדי שיאחד את הסיבים. היא לימדה אותי לעשות קשר בקצה חוט עם שתי אצבעות.
פעם חיטטתי במגירה בצד המכונה, איפה שיש את כל סלילי החוטים בכל הצבעים ומצאתי שם מכשיר קטן ממתכת בהירה, עם הטבעה של פני אישה, שאז חשבתי שהיא המלכה המפחידה של איזו ארץ, ואל זה מחובר חוט מתכת דקיק בצורת מעוין.
חשבתי שהמכשיר הזה הוא דבר מרתק ומוזר מאוד. היא הסביר לי שזה נועד לאנשים שלא רואים טוב, זה מכשיר שמשחיל את החוט בתוך המחט. אבל לא ראיתי איך משתמשים בו.

לפני כמה חודשים כשהייתי בביקור משפחתי אצל ההורים שלי, מצאתי קופסה קטנה עם כל מיני זכרונות מהסבים והסבתות שלי. עברתי על הדברים וראיתי המון דברים שאף פעם לא ידעתי, ואז פתאום ראיתי את הקרטון עם הציור הצבעוני שנפתח ובתוכו המון מחטים מושחלות על נייר מתכת בצבעים שונים, כל צבע הוא גודל מחט אחר. וגם מכשיר ההשחלה המשונה היה שם.
ואז נזכרתי בכל החוטים והצבעים.
אין לי הרבה זכרונות טובים, אבל זה ממש היה אחד מהם.
ביקשתי מאמא שלי לקחת לעצמי את ספרון המחטים הקטן הזה. וזה אחד מהאוצרות שלי עכשיו.

היום הייתי צריכה לתפור משהו.
הלכתי אל הספרון היפה הזה, הוצאתי את המכשיר המשונה והשתמשתי בו להשחיל את החוט במחט. בפעם הראשונה.