יומן

את מכירה את המילים שלי.
אני מדברת כבר ארבע שנים. הפסקות של שתיקה לא אורכות יותר מחמש שניות.
אני מבינה מעדכנת מספרת שואלת ועונה.

והיום, אחרי שתי דקות של שתיקה, התחלתי לבכות.
ובכיתי שעה כמעט. בלי מילה כמעט.
המילים שלי שייכות לחלק חיצוני בי. שמנהל את התקשורת.
הוא יצחיק אותך אם זה מה שאת אוהבת, ואם את מתרשמת מחכמה, הוא יהיה נבון.
אם בגרות רגשית זה מה שאת מחפשת, הוא ייתן לך את זה ואם הוא מבין שאני אמורה ללמוד, הוא ידבר כך שההבנה תתבטא.
אבל יש בי חלק אחר, עלום.
הוא אני.
והוא קיים רק כשאני שותקת.
אני לא חושבת שיש מי שמכיר אותו.
היום כששתקתי, הוא זה שהיה.
אי אפשר להסביר אותו.
אפשר לקרוא לו חגי.

מעולם לא הייתי חגי ליד אף אדם. רק כמעט ולשניות קצרות ולעיתים רחוקות עם החבר הקודם שלי.
היום כשהייתי חגי בחלק מהשעה הזאת,
צבטתי את עצמי חזק ובלי הפסקה בעור של פרק האצבע, עד שנהיה שם פס אדום ארוך.
והחלק המתקשר השתמש בטישו.
היום כשהייתי אני ושתקתי, הרגשתי עד כמה אני מוסתרת.
מכולם.
גם ממני כמעט.

ראיתי בסרט תיעודי חיבוק אמיתי של אהבה ומנוחה וקרבה בין אב ובתו.
לא האמנתי שיש דברים כאלו בעולם.