יומן

למה אני לא אוהבת שעושים לי טובות?
זאת השאלה שעלתה היום אצל הפסיכולוגית ממש ממש בסוף הפגישה. לא היה זמן להתעסק בזה, אבל זאת נקודה מאוד חזקה אצלי. כנראה בעייתית.
אם יש משהו שאני שונאת, זה כשמנפנפים לי בזה אח"כ בכל מיני הזדמנויות כהצטדקות.
כשמבקשים ממני טובה, אני מסכימה לעשות אותה רק אם זה באמת מרגיש לי מכל הלב. רק אם זה מרגיש לי כנתינה לגמרי. וזאת גם הדרך היחידה שאני מוכנה לקבל דברים.
אחרת זה מרגיש לי כמו ערבוב בין חברות ובין מסחר ברמה כלשהי.
אולי זה ילדותי לחפש את הטוהר שבחברות.
לא להיות מסוגלת להכניס "עסקים" לתוך החברות.
שונאת להיות חייבת. שונאת שחייבים לי. זה מלכלך את החברות בכתמים זרים ועכורים ומכוערים.
יש אנשים שיודעים לתת בלי לגרום לתחושה שהם עושים טובה. ואני לעולם לא אנצל את הנתינה שלהם.
ויש כאלו שאני יודעת שהפנקס יישלף מתישהו ויוקראו ממנו שורות, לכל מיני מטרות ומכל מיני סיבות, כל אחד והדברים שהוא זקוק להם. במודע או שלא. וכשהרגע הזה מגיע, אני מתחילה להרגיש כמו עצם בגרון כשאני מתבקשת לתת או כשאני חושבת לבקש. לרוב זה גורם לי להתרחקות רגשית ממשית.
אני לא מכירה דרך לאהוב באמת שיש בה רשימות של חובה וזכות.
אולי אנשים בוגרים מבחינה אישיותית מטמיעים את העניין הזה כחלק מהחיים, אבל אני פשוט לא יכולה.
זה לוקח את כל הטעם והופך אותו לחמוץ ודוחה.