יומן

אני ראקון קטנה, מתחבאת מתחת לכובע של דייוי קרוקט כשאנחנו טסים בתוך לב ההר. אני יודעת שהנקודות של הנפש נעות בתוך הגוף ולכן הריפוי של הנפש מסובך ולעיתים מסוכן. במיוחד כשדואגים יותר מדי למיגון.
אני בוגרת ומטפלת בפעוטה חולה. היא מהירת תפיסה. אני רוצה לתת לה לישון ואמא שלי אוסרת עלי להשתמש במיטות הגדולות. רק על המיטה הקטנה עם הסדין המחוספס והשמיכה המלוכלכת. אני מצמידה אותה אלי ונשכבת לידה. עוזרת לה כשהיא מקיאה, עד שהיא נלקחת ממני על ידי אבא שלי, במצוותה של אימי, החרדה לנקיון. הקיא של הפעוטה הוא כמו צבעים על פאלטה. לא מגעיל בעיני בכלל.
על קשישה, מכשפה, ערביה, שגרה בבית הנטוש ההרוס של סבתא שלי, שגם הייתה די ערביה. במורד מדרגות ספירלה שבורות וארוכות מאוד. כשאני מברכת אותה לשלום היא שואלת לשלומי וכשאני מסתובבת להביט בה היא הופכת לזונה צעירה וענייה ויפה שדואגת לי ומזהירה אותי מפני הנחשים שיש בשדה שליד ביתספר בלילה, ומראה לי דרך בטוחה, אחרת, הביתה ומלוה אותי ודואגת לי יותר מכל אדם קרוב אחר.