יומן

יום אחרי יום של להשקיע את כל האנרגיה רק כדי להצליח ללכת. אני זוכרת ימים שההליכה עצמה הייתה מובנת מאליה.
ועכשיו, כאילו נוספו למשקלי עוד הרבה משקולות, וההליכה קשה כל כך.
היעדים מרגישים כמו שיעור נהיגה. לפנות ימינה, לחנות ברוורס, לעצור ברמזור. סתם בשביל התנועה עצמה. אין שום יעד. מקסימום להגיע לבית של התלמיד הבא אחרי כדי לאסוף אותו. וזה יעד של המורה, לא שלי.
כמו אימון לקראת שום דבר. כמו סתם ככה לצאת בקיץ מהבית וללכת ברגל שלוש שעות. בלי שום סיבה, בלי שום הנאה.
אני יודעת שזה לא יעבור.
בשביל לעשות שינוי צריך תקווה ואמונה ורצון. כל השאר זה עניין של התמדה ועבודה קשה.
בלי אמונה אין תקווה והרצון מת. ואז העבודה קשה שבעתיים ואין שום דבר צבעוני באופק שמושך את העין.
ככל שאני מפרידה בין רצונותיהם של אחרים ממני, או מה שנדמה לי כרצונותיהם, ככל שאני לומדת שמימוש הרצונות שלי הוא הדבר היחידי שיכול להביא לכדי איזון, כך אני מתרוקנת ממוטיבציה.
כי לטרוח עבור עצמי, כך מתחוור לי יותר ויותר, מעולם לא היה ברשימה שלי בכלל.
אין לי שום דחף לטרוח עבור עצמי. זה חסר משמעות כמו לקלף תפוחי אדמה לפני שזורקים אותם לפח.
אני מתקשה להבין בכלל איך מרגיש מישהו שרוצה לעשות עבור עצמו משהו.
וכך אני מתרוקנת לאיטי מכל משמעות.
לפחות פעם נראה היה לי שלעשות עבור אחרים זה דבר בעל ערך אמיתי.
אולי פשוט כי אחרים נתפסים אצלי כבעלי ערך ואני מין לווין חסר חשיבות. מותר לי להועיל, אסור לי להפריע.
גם כיום, כשאני מנסה לראות את החשיבות שיש בי, אני יכולה לחשוב רק על הטוב שאני נותנת לאחרים. ופרט לתועלת שהם מפיקים מהקיום שלי, אני לא רואה בי שום חשיבות אחרת.
אף פעם לא גידלו אותי בתחושה שאני נוצרתי כדי לעזור לאחרים להרגיש טוב יותר, אבל איכשהו למדתי הנאה רק מכך.
לא למדתי הנאה מלעשות משהו פשוט עבור עצמי, זה פשוט תחושה שלא קיימת אצלי ואני מתקשה מאוד לדמיין אותה. אני לא מצליחה למעשה לדמיין אותה בכלל.
אז אולי עדיף היה שאשאר ברמה של קישוט להנאת הסובבים. בלי זה אני מרגישה חסרת משמעות.
הפסיכולוגית שלי אומרת, שאני לא יכולה לדעת ממה האנשים נהנים אצלי. שיכול להיות שאני חושבת שזה בגלל שאני מצחיקה או אמפטית, אבל יכול להיות שזה משהו אחר בכלל. ולכן לפתח דברים מסויימים אצלי זה לא בהכרח המתכון הנכון. שהמתכון הנכון הוא להיות אני וזה על ידי שאעשה מה שנעים וטוב לי. זה מין מילכוד הדבר הזה.
היא גם אומרת שעד הזמן האחרון לא נתתי לעצמי בכלל להיות מטופלת ע"י אחרים. ושלאחרונה אני נותנת קצת, לפעמים. גם זוית הראיה הזאת מוזרה לי. תמיד חשבתי שאני מעמסה עצומה על אחרים ולכן ניסיתי להפחית מהעומס ע"י התמודדות לבדי. ואז היא באה ואומרת לי שזה הפוך. שמרוב פחד שאהיה מעמסה, אני לא נעזרת בכלל כמעט. רק כשהדברים מגיעים אצלי לכדי קריסה של ממש. ולא דקה אחת קודם.
אני לא יודעת מה זה לתת לאחרים לטפל בי בלי שאדאג כל הזמן לנזק שאני אגרום להם או לקשר בינינו.
מעולם לא חשבתי שזו זכות שלי, כמובן.
ולגבי החסד, אני מרגישה שרק בקושי, לפעמים, אם אני מרשה לעצמי להיות חצופה ולדחוק את הגבולות של האחרים, אז זה אפשרי. וגם אז אני תמיד מרגישה שהגזמתי. שזה כבר מסוכן.
אני מניחה שזה בגלל שמגיל צעיר מאוד כל הילדים במשפחה אצלנו, די גידלו את עצמם. שחדירה לרשות האחר היא דבר שלא עושים. שהתחשבות באחר היא הדבר החשוב ביותר. אם הדלת סגורה לא נכנסים וצריך לחשוב טוב אם לדפוק עליה בכלל. דופקים על הדלת לבקש עזרה רק כשהמצב באמת חמור. ומכיוון שחמור זה המצב הקיצוני ביותר, נדיר שמשהו יפול אל תוך התחום הצר הזה. אז מסתדרים לבד כי מישהו אחר מותש גם ככה, ולמה לבוא ולשפוך את הצרות שלי על הראש שלו בנוסף.
אני לא זוכרת תגובה חיובית של אהבה כשבאתי עם בעיות שלי לקבל עזרה. אני זוכרת תגובה של לחץ וחרדה. כנראה שהם לא ידעו איך להתמודד ונלחצו מזה. חבל שהם לא האמינו בעצמם, שהם יכולים לעזור ולהקל, ואז הייתה מתקבלת גם תגובה של סיפוק ואולי לבקש עזרה לא היה נראה לי כמשהו נורא כל כך. כגורם לחץ, כעוד משא לסחוב.

לפעמים כשרע לי וחבר או חברה מספרים לי על משהו קשה שעובר עליהם, ואני מקשיבה ומנחמת ומזכירה להם שהם לא לבד, אז אני גם מרגישה טוב יותר. חברים יודעים גם לספר לי על הקשיים שלהם ובאים אלי. כנראה שזה גם בגלל שאני מראה להם שעצם בואם אלי לעזרה מתקבל באהבה. אולי לכן הם חוזרים ומספרים גם בפעם הבאה.
אולי זה מה שהיה חסר אצלי בבית. להרגיש שההזדקקות שלי לעזרה היא לא רק משהו שמעציב ומקשה, אלא שיש בה גם טוב. שיש בה אהבה שזורמת משני הצדדים וזה הדבר הטוב. אבל ההורים שלי כנראה נחרדו מדי וחשו חסרי אונים מדי ולא היו מסוגלים להכיל את הדאגה באותו זמן, וכך יצא שאני קוראת את הלחץ והדאגה בפניהם ומנחמת אותם. אומרת להם שלא ידאגו, שאני חזקה, שאני תמיד מתמודדת בסוף ויוצאת מזה. ובשלב הבא גם מפחיתה ממידת המצוקה שלי ומגמדת אותה, עד שאני רואה שהדאגה הוסרה מפניהם. וככה זה קרה. בעצם כנראה.
איך מתוך הרגלים חזקים כל כך אפשר להרפות את השרירים, ולתת לכל המשקל שלי להכביד בידיים של מישהו אחר.

זה לא שאני מאמינה שכולם חסרי אונים וחסרי יכולת התמודדות עם הבעיות שאני עלולה להציג בפניהם. זה פשוט שהתרגלתי להתנהג ככה.