יומן

היום הבנתי שיש בי עוד יתרונות מקצועית חוץ מזה שאני יודעת להוציא עבודה טובה.
אני גם עובדת טוב בצוות.
אנשים אוהבים לעבוד איתי.
אני זורמת עם הכיוון שלהם ומשתפת בשלי ויודעת ליצור אווירה טובה והפרייה הדדית.
אני יודעת להסביר את את התפיסה שלי וגם את הביקורת בצורה שלא מעוררת התנגדות, בלי גאוותנות, בלי לבטל את התפיסה של האחר או להקטין אותה. אני יודעת להחמיא מכל הלב כשזה אמיתי וגם כשאני רואה שמישהו זקוק לחיזוק יודעת לקבל תרומה מאחרים ולהודות להם על זה ולספר גם לאחרים על זה. ונוצרת סינרגיה. כיף לאנשים לעבוד איתי.
תמיד הסתכלתי על זה כמין עלבון מקצועי.
חשבתי שלא הרמה המקצועית היא שגורמת לאנשים לרצות לעבוד איתי, אלא הבן אדם שאני, עד שהנושא עלה עם הפסיכולוגית, בהקשר אחר. והיא אמרה שכל מפגש עם כל אדם, גם אם הוא הבוס שלי, הוא מפגש בין שני בני אדם, וכל אחד מביא איתו לשם את מי שהוא כאדם, וזה חלק בלתי נפרד מהיכולת המקצועית. שאין אפשרות לנתק ולהשאיר רק את הרמה המקצועית. שהזרימה האנושית היא משמעותית ומשפיעה גם על האיכות המקצועית.
והיום הבנתי שזה לא עלבון ולא מפחית מרמה המקצועית. הבנתי שזה שנעים לעבוד איתי לא מפחית מהמקצועיות שלי ולא מסנוור את הבוס וגורם לו להגיד כן מתי שהוא צריך להגיד לא. זה גורם לבוס להגיד לא בעדינות בלי לשכוח שאני בן אדם. זה גורם לבוס להקשיב באמת ולהיות פתוח לשינויים בלי להרגיש מאויים. זה פשוט מאפשר לשפר את העבודה של כל הצוות.
היום ראיתי את זה מתממש. איך כשיש חיבור ועבודת צוות, כולם מרגישים טוב. בלי פגיעות באגו שסוגרות את האנשים להתבצרות בתוך עצמם. לא רק שהעבודה עצמה יוצאת טובה יותר, גם האווירה היא חיובית ואוהדת ומשתפת.
אני מצליחה ליצור אווירה לא תחרותית אבל כן יצירתית אפילו עם אנשים שמאוד קשה להם לעבוד עם אחרים או לקבל ביקורת בצורה טובה.
היום הבנתי שיש בי משהו שבאמת עושה דבר טוב בעולם. משהו מאוד קטן ומשפיע על מעט מאוד אנשים, אבל את הטוב הזה הם לוקחים איתם הביתה והוא משפיע על מצב הרוח שלהם גם כן וכולנו צומחים מזה.
וזה כיף לי לשים לב לזה. לראות שיש בי, אישית, אני, שתמיד חשבתי שהאישיות שלי כל כך קשה ובעייתית, שיש בי גם דברים שבאמת מהנים וטובים.
ואחד הדברים הכי מדהימים בעיני הוא שאני זקוקה להמון גמישות איתי בעבודה. אני צריכה את ימי החופש שלי בימים שאני מדוכאת, שמגיעים בהפתעה, אני צריכה שיאפשרו לי שעות גמישות וכל מיני בקשות מיוחדות שלי נענות בעוד שאחרים לא מקבלים את אותם הדברים. וזה מה שהכי מדהים. שאנשים ממש מוכנים לסבול את השגעונות שלי ולאפשר לי מרחב כשאני צריכה. כנראה שהם לא סובלים מהבעיות שלי כמו שאני תמיד חשבתי. כנראה שמשהו פשוט באמת מאפשר להם להגמיש בירוקרטיה ולא להגיד מיד לא, אלא באמת להתייחס לזה כאל בקשה מתוך צורך ולא מתוך כוחניות.
אני חושבת שפשוט יש בי אהבה אמיתית לבני אדם ושאפשר להרגיש שזה אמיתי.
היום אני שמחה למרות שגם עצובה בגלל דברים אחרים.