יומן

אני בת שלוש, יושבת ליד השולחן בגן ומציירת פרח בצבעי פנדה. אני כנראה מרוכזת מאוד כי פתאום הקול של הגננת מבהיל אותי. היא אומרת: בואו כולם תראו איזה יופי ומתייחסת לציור שלי.
אני זוכרת מבוכה איומה ובושה.

היום אצל הפסיכולוגית הבנתי משהו בקשר לזיכרון הזה.
הבנתי שכבר בגיל שלוש ידעתי שאסור לי לקבל את תשומת הלב. במיוחד לא באופן חיובי.
כי אז אני לוקחת את זה ממישהו אחר.
מיהו האחר הזה?
התשובה כל כך בנאלית, אבל נכונה.
אמא שלי.
אישה עם תחושת חסך כרונית באהבה. שצריכה להיות תמיד במרכז תשומת הלב אחרת היא נובלת.
אנשים עם חסך באהבה מגדלים ילדים עם חסך באהבה.
אין להם את היכולת לתת לילד אהבה, כי הם זקוקים לו שיתן אותה להם. ולא רק הוא אלא כל האחרים גם.

אני זוכרת כשהייתי בגיל שבו רוצים להתחתן עם אבא.
אמרתי להורים שלי שכשאגדל, אתחתן עם אבא. אני זוכרת שהתשובה הייתה שאי אפשר כי אבא התחתן עם אמא ומה יהיה עם אמא אם אני אתחתן איתו. "מה, אני אזרוק את אמא? זה מה שאת רוצה?" הוא אמר. בצחוק, אבל ילדים אולי לא מבינים צחוק לגמרי.
פתאום חשבתי על המשמעות של זה. חבל שהם לא אמרו שילדים לא מתחנים עם ההורים שלהם כי זה לא בריא. חבל שהוא לא אמר שגם הוא אוהב אותי הכי בעולם.
חבל שככה הם ענו.
לימדו אותי לשים תמיד את הרגשות והרצונות של האחר לפני שלי.
לימדו אותי להתבייש בעצמי כשאני רוצה משהו לעצמי וזה לא מתאים למה שהאחר רוצה.
לימדו כל כך באדיקות להתחשב באחרים ולהיות אמפטית ולשים לב ולהגן ולכבד רגשות של אחרים, עד שהפסקתי לרצות דברים לעצמי ולהיות אמפטית לעצמי ובעצם להרגיש את עצמי.

ילד קטן צריך להרגיש נוח להיות מקסים ובמרכז תשומת הלב. זה אמור להיות דבר מהנה.
הוא לא צריך להרגיש שבגלל שאוהבים אותו עכשיו אז אמא נהיית עצובה וסובלת.
כשילד בן שלוש מתבייש בעצמו כשמתפעלים ממנו, יש בזה משהו לא נכון.