יומן

אני מנגנת ומנגנת ושוכחת הכל.
כשאני מפסיקה, אני נזכרת בכל מה ומי שאין לי כבר עניין בו. אני נזכרת בכל מי שמרגיז אותי ולמה.
אני רוצה להגיד את האמת בפנים אבל בוחרת בפסיביות ושותקת.
וזה מרחיק אותי מהם אפילו יותר. מכעיס עוד יותר.
דווקא עם האנשים שפחות רואים אותי ויותר משתמשים בי כפונקציה מסויימת, דווקא להם אני אומרת פחות.
יש בזה מין תחושת נקמה שכזאת.
משהו במחשבה שאני לא נותנת להם את עצמי ואת הרגשות שלי, שאני רואה אותם והם לא רואים אותי, מרגיש לי כנקמה היחידה שלי.
המחשבה העיקרית היא שאין טעם להגיד להם, כי מי שלא רואה, לא רוצה לראות. ולר יראה גם אם יצביעו לו על הדבר.
אז ככה אני נוקמת.
וזה טיפשי וזה פוגע רק בי.
כי הם עיוורים לזה גם ככה. את שלהם הם מקבלים ונוח להם, ואני נשארת כועסת ושותקת.
כי נדמה לי שאם אומר אז זה יהיה כמו להכריז על הפסקת הקשר. ולהפסיק לגמרי אולי אני לא רוצה, רק רוצה שזה ישתנה.
אני תמיד מאוד מפחדת מזה באופן לא מודע ורק ניתוח של הדברים בצורה הגיונית מסביר לי מה אני בעצם מרגישה ולמה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת.
ותמיד אני מבינה בסוף שהבעיה היא אצלי.
אני שלא מבינה את עצמי. אני שלא אומרת. אני שלא יודעת איפה הקווים האדומים שלי עוברים. שלא יודעת מה נעים לי ומה לא נעים לי. זאת אני שעיוורת ולא רואה את עצמי.
לא האחרים.