יומן

מבול של דברים, כשקורים, מתנקזים אצלי לאגם. אני יודעת לשחות כשהגשם יורד, אבל כשאני מגיעה ליבשה אני שוכבת על החוף ונרדמת.
משהו קורה בזמן השינה וכשאני מתעוררת, המבול נדמה להיסטוריה רחוקה של זיכרון. מטושטשת. אני לא זוכרת את הפרטים. אני יודעת שקרה שם משהו, אבל הפרטים נספגו בי לכדי שיכחה. אחר כך אני צריכה לנוח יומיים על החוף.
מותשת ולא יודעת למה. משהו בצבע שלי השתנה.
אני יודעת רק שהעפעפיים האלו שיודעות להשאר פתוחות ימים שלמים בלי שינה, מרגישות את הצורך להיעצם.
אני לא ישנה, אני צפה. אם ירד שוב גשם, אני אשחה.
רק אל תשאלו אותי מה קרה שם. הכל רסיסי זכרון מרוחקים.
אני כאן, אני מרגישה את החול ואת השמש, בעיניים ועל הגב. לר יודעת איך הגעתי לכאן.
אני לא יודעת מה היה ולא איכפת לי מה יהיה.
הסערה של אתמול ציירה עצמה על המסיבה של שלשום ואני קיר עם שכבות על שכבות.
הפסיכולוגית קוראת לזה פיצול ואומרת שכל דבר הוא כמו טראומה שקשה מדי.
היא מסבירה ושואלת ממתי זה ככה ואני אומרת לה שככה זה היה תמיד.
לאן הולכים כל הזכרונות האבודים האלו.
אני כמו ציור אבסטרקטי. אין תוכן, רק תחושה. אין סיפור, רק מסקנה, בלי הסבר.
אח"כ עושים סשן ארכיאולוגיה, זה מעניין אינטלקטואלית, אבל גם הפרטים האלו נמחקים עם השינה ונשאר רק שינוי הגוון בבוקר שלמחרת.