יומן

אמנם שכחתי הרבה, אבל את זה זכרתי:
כשהוא יצא מהניתוח הוא היה מבולבל. ליטפתי לו את היד בעדינות רכה. הפעם הקודמת שאני זוכרת שזה קרה הייתה כשהייתי בת ארבע. כשהפסקתי ללטף, הוא הושיט שוב את היד והחזיק בשלי. ואת היד השניה הושיט לאחי וכך החזיק בשנינו. הוא רק רצה מגע. הוא ליטף לי את הלחי והסתכל עלי באהבה.
זה המורפיום שמוסס את הגבולות של הריחוק. כי למחרת בבוקר הוא שוב נשמר לעצמו, סגור בתוך עצמו.