שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומן

לפני 16 שנים. 4 באוקטובר 2008 בשעה 9:12

וביום שיבואו השתיקות אדע שאפסה התקווה.
כי התקווה צועקת ובועטת וחותרת בידיים וברגליים
ןהאוקיינוס הוא אינסופי. ואין יבשה עם עץ דקל.
ואין יבשה כלל.
הים הוא קו אופק בלתי מופרע ורק אדוות שוחות על פניו.
הספינות נמוגות כחזיון תעתוע.
ואף כי ההגיון כאן נסתר ואין זה סביר כלל
ואף כי טבועה בי תמונה אחרת
אני מרגישה שקולי נעלם מגופי
וידי נרפות
וקולי קולה של רוח בוקר על פני מים שקטים.

מתוק ומרושע - קודם כל הכתיבה שלך ציורית מאוד וממחישה היטב את תחושותייך. הקטע בנוי מאוד יפה.

שנית, עשית ערבוב מעניין בין החוש השמיעתי והחזותי ושניהם יחד הולידו את החוש התחושתי אצלך.

שלישית, בטוחני שתמצאי את האי עם עץ הדקל שלך:-)
לפני 16 שנים
התבגרות מאוחרת - תודה על המחמאות, על האבחנות ועל האופטימיות
לפני 16 שנים
anima - אופטימית, לא אופטימית, חשוב לי שתזכרי שההרגשה שלך עכשיו היא נכונה לרגע הזה, לימים האלה לתקופה הזאת, וזה לבטח ישתנה, לטוב יותר או לרע יותר, החיים דינמיים. כך גם התחושות שלך.

זה בטח נקרא כמו גיבוב של שטויות

אני ממש אוהבת לקרוא אותך.
}{
לפני 16 שנים
התבגרות מאוחרת - זה לא נקרא כמו גיבוב של שטויות, זה למעשה מאוד מדוייק.
ובאמת הזכרת לי להזכר שההרגשה היא רגעית ולא תמשך מעבר לזמן מוגבל כלשהו.
רק שיש לי יותר מדי רגעים כאלו ביחס לרגעים אחרים, אז קל לשכוח.
תודה לך אנימה על האיכפתיות.
ואם אפשר לשאול, למה דווקא אנימה? הכוונה היא שאת רוצה להיות הדמות הנשית שיש להם בראש? או שאת רואה את עצמך ככזאת? או משהו אחר
לפני 16 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י