יומן

היא ישבה לידי. נראית בגילי עם ילד בן שבע בערך.
ודווקא הרגשתי בסדר עם עצמי הבוקר יחסית. ואז היא עם הילד. הוא אומר לה אמא והיא עונה לו כן בקול רך של אמא.
הרגשתי את עצמי מתבטלת ומתאפסת מולה, לידה. לעומתה. הרגשתי כמו מאניירות בציורים שתמיד מחפות על מחסור בעצמה גולמית ביצירה. הרגשתי כמו סימן ניקוד ליד משפט מלא. וכל מה שיש בי, לתת או להעשיר אחרים, וכל מה שאני מטפחת אצלי בגן הפרטי הפך בשינוי מבט סובייקטיבי לעשבים שוטים שגם פרות לא אוכלות, שגם נמלים לא אוהבות.
אני יודעת שאני חלק מהעולם. אני יודעת שגם לי יש את הצדקת הקיום שלי כמו לכל יצור שאי פעם התקיים.
אבל כשיושבת לידי אמא בגילי ומחבקת את הבן שלה, אני מרגישה כזאת אפס גמלוני וחסר יופי.
ואז הגעתי הביתה והרגשתי שקיבלתי מחזור. עוד ביצית שיכלה להיות ילד, מתה.
והשחלות מכילות עוד פחות מהן.
אני מרגישה כמו קישוט בעולם בני האדם. נכון שגם קישוטים חשובים, אבל הם רק קישוטים. מותרות נשכחות. המוץ שבתבן.רק תבלין. רק מאניירה.

זאת תחושה קשה. כואבת.
תחושה שאני לא באמת אישה. לא באמת בת אדם. שאני מין יצור. מוזרה שכזאת. שתמיד אני אהלך בצד, מין סוג של מוזרות אנושית בשוליים.