יומן

למוזיקה יש איכות מיוחדת עבורי, שלא קיימת בשום דבר אחר. היא מופשטת אבל נקלטת ברגש ולא בידיעה. גם ציור יכול להיות מופשט או סימבולי, אבל כשהוא כזה, הוא דורש הבנה תרבותית, חברתית. הוא זקוק להקשרים על מנת לפרוח במלוא העוצמה שיש בו. בלי הבנה שכלית, בלי רקע, ציור מופשט יכול בקלות להרגיש כמו שום דבר מיותר. אבל מוזיקה פועלת אצלי על המערכת הלימבית, נדמה לי. משהו בסיסי בהרבה. כמו מין חוש שישי שאין לו הסבר. שלא נשען על כלום. אני שומעת צליל ועולה בי רגש. אני שומעת שני צלילים והרגש משתנה למשהו אחר. אני לא מבינה כלום. אין אובייקטים. אין קווי מתאר, אין שמות לדברים. השילוב בין חוסר ההגדרה השכלי לבין הדיוק הרגשי מתחבר אצלי לשפה בסיסית יותר ממילים. האסוציאציה שלי היא תינוק שמעבד את החוויות בלי הגדרתן בתוך מילים וקבוצות. אין הסבר מילולי לכלום. רק חוויה מגובשת ללא יכולת תיאור.
אנשים אומרים שקל יותר להקשיב למוזיקה כשמדמיינים סיפור, אבל אצלי זאת לא החוויה המשמעותית שיש במוזיקה. אני אדמיין סיפור רק אם יתעקשו לכוון אותי לפעולה הזאת. באופן טבעי, המוזיקה תשאר אצלי כחוויה מופשטת של רגש בלי חיבורים, בלי תמונות.
והאפקט שיש למוזיקה עלי הוא די מדהים. תוך פחות מדקה יכול להשתנות לי המצב רוח לגמרי רק בגללה.
אני יכולה לנגן במשך דקות ארוכות את אותו צליל מתמשך וככל שאני אקשיב לו הוא ימלא אותי במליון גוונים ובהמון שקט פנימי. זה כמו לצלול לא בשביל לראות את האלמוגים אלא פשוט בשביל לצוף בתוך המרחב הכחול הזה.
אני לא מבינה ואין לי שום הסבר לקסם הזה.