יומן

פנטזית הילדות הגרנדיוזית שלי:
שאמא תראה אותי ועצם ההכרה שלה בקיומי תספיק על מנת לעשות אותה שמחה שוב.

פעם אחרי פעם, כמו אותה פנינה שבצדף, שצפה מעצמה אל תוך ידו של שולה הפנינים אשר על החוף, אני מניחה את עצמי בתוך ידה המושלכת-מוקרנת. כוח הפנטזיה גובר על כוח המשיכה. אינך צריך להתגבר על לחץ המים ולא על המחסור באוויר. אינך צריך לצלול חופשית אל המעמקים. אינך צריך לפתוח את שתי אונות השריון. הנה היא מונחת בידך. שמח בה!
אבל אמא זקוקה למשהו אחר כדי לשמוח.
פנינתה היחידה תיווצר בתוכה מתוך המסע ההוא אל המעמקים.
הפנינה האמיתית שלה אינה אני ומעולם לא הייתה.
כבר 13 שנים עברו מאז שמפורשות נאמר לי מפיה המושלך-מוקרן של אמא, שלעולם גם לא אהיה.
ועדיין -
כמו דבור המתנגש סיזיפית ולמוות אל קיר חלוני בבקרים,
כך אני צפה מעלה מן המעמקים ופורשת את שתי אונות קליפתי ויולדת את פנינתי-בת-הכאב אל תוך ידה הפתוחה, ידה המשלכת ונקמצת.

אוי אמא, ראי את שיני הפגומות.