יומן

אני פשוט לא יודעת איך לאכול את זה שאנשים מסוגלים לקבל את המגרעות שלי במתינות. לא יודעת איך אוכלים כזה דבר. איך מגיבים לכזה דבר.
אני רגילה לעשות טעות, להבין שזאת הייתה טעות ואז פשוט להניח שגמרנו. נגמר הסיפור. סגור וארוז נשלח בחזרה לשולח.
אני רגילה שיש לי רק צ'אנס אחד.
אני רגילה שכל דבר הוא צלילת ראש לתוך תהום. וכל האחריות עלי.
אני רגילה לפטר את עצמי בעצמי.
אני רגילה לחשוב שנמחקתי.
אני רגילה לחשוב שהדברים שאני עושה הם בלתי נסלחים, בלתי מתקבלים על הדעת.
אני לא יודעת איך להגיב לסבלנות, למתינות.
אני לא מצליחה לעכל את זה שטעות אחת לא מבטלת את כל שאר הדברים הטובים יותר.
גם אם הבן אדם סולח ומבין באמת, בראש שלי יש רשימה ואני כבר בדרך לגיליוטינה.
כל טעות נוספת רק גורמת לי להרגיש רעה יותר, פחות ראויה. כל טעות מקטינה את הסיכוי שלי לשרוד עוד יותר. אני חיה על זמן שאול.
זה סיפור בראש שלי שכותב את עצמו מראש אל תוך קץ בלתי נמנע.
שוב ושוב אני מתביישת. איך יכולתי להיות כזאת ילדה. איך יכולתי להגיב כמו חיה שעומדים להרוג אותה. איפה השקט הפנימי. מאיפה מגיע הטירוף הזה של ההישרדות. מאיפה מגיעה התחושה הזאת שסוף העולם מגיע.
אני כל כך כמו הכלבה שלי. רעש הכי קטן והיא כולה רועדת, לא מסוגלת לחשוב ישר. לא יכולה לעצור ולראות שהכל בסדר. שומעת אזעקות בראש כאילו עכשיו יצאו מלאכי האפוקליפסה מהשמיים וסוף העולם מגיע. ממש עכשיו. אין זמן עכשיו לעצור. הכל דחוף כל כך. אסור לעצור לחשוב. חייבת להגיב מיד אחרת הכל אבוד.
הפסיכולוגית אומרת טראומה מתמשכת בילדות. שם שמרגיע אותי קצת כי הוא מסביר משהו. אבל לא קרה שום דבר טראומטי בילדות. אולי זאת המשמעות של המילה "מתמשכת" זה כל הזמן ככה אז שום דבר לא "קרה" בעצם.
לסלוח לאחרים ולהבין טעויות של אחרים, לנהוג במתינות בלי פג תוקף כמעט, זה זורם בי כמו שהדם זורם בוורידים. אבל בכל פעם שאני בסיטואציה ההפוכה, אני מרגישה כמו עכבר מטורף שמתרוצץ אחוז שיגעון בתוך חדר גדול וריק שאין בו אף אחד שמנסה להרוג אותו. אין שם אפילו צללים. רק לחץ מטורף ודחיפות תגובה בלתי נסבלת.
ואז אני נושכת ומשתגעת ומטפסת על הקירות ומתנהגת כאילו יש לי פאקינג כלבת.
ואת הנקודה הזאת עוד לא הצלחתי לעבור.
את הנקודה שבה פג הטירוף ואני חוזרת לחדר ואומרת:
שלום, חזרתי. השתגעתי קצת אני מתנצלת. עכשיו תגידו לי את מי נשכתי ואת מי שרטתי כדי שאני אוכל להכין לו עוגה ולהתנצל.
בעצם לנקודה הזאת אני כן מגיעה.
הנקודה שאליה אני לא מגיעה היא הנקודה שקשה לי בכלל למצוא מונולוג הולם עבורה.
זה אמור להיות משהו כמו:
סליחה. נכון שאתה עדיין אוהבים אותי למרות שהשתגעתי?
זאת בדיוק הנקודה שנראית לי על גבול הפנטזיה, שלא לומר סאטירה על פנטזיה.
לבוא וככה בטבעיות לשאול אם זה נכון שעדיין אוהבים אותי?
אולי, אם הייתי באגס באני.
אבל אצלי אני אמורה לבוא על ארבע מתבוססת בעפר ובוחרת לעצמי עונש (גלות לכל החיים) ולהגיד, היי, אני יודעת שאני פשוט דפוקה ומטורפת. סליחה שהייתם צריכים לעבור את זה. עכשיו ברשותכם ואם זה לא יהיה למעמסה עליכם, אני אצית את עצמי כאן מולכם בלפיד ותוכלו לנוח בכבוד. לא באמת שאל תשקלו אפילו לסלוח. זה ברור שזה בלתי נסלח ולגמרי בלתי ניתן להבנה של יצור אנושי כלשהו שאי פעם התקיים על פני הכוכב. אז סליחה ותודה, אני מתנצלת על הסצינה ממקודם. אני כבר אמצא לבד את הדרך החוצה. ביי. סליחה.

כן.
ככה זה אצלי.