יומן

ורק אז הזרע שלך יצא מהתחת שלי.
למרות שהיה בוקר, עדיין היה חשוך והניאון האדום ריצד כמו בסרט.
האיש עם המעיל הארוך והמבט הרגיש טייל עם הכלבה הלבנה שעשתה פיפי שנמשך ונמשך, ישר אל תוך שלולית קרה.
הייתי שוב בעיר זרה.
הייתי לבד עם מזוודה בתחנת רכבת. במטוס. במלון. שוב הבית היה במרווח הדק שבין היד וכוס הקפה.
נשענתי על הקיר ועמדתי שם חצי שעה, מסתכלת בניאון המהבהב ובגשם שמכה ונחלש כמו גלים.
כשנכנסתי לחדר שלה ביקשתי קודם לשטוף את הידיים. ולמרות שאסור לי סבון רגיל, בכל זאת סיבנתי טוב טוב ושטפתי טוב טוב וניגבתי במגבת הנקיה.
החדר הלבן היה נקי מדי בשבילי. הרגשתי מטונפת. ביקשתי אם היא מסכימה לכבות את האור ושנשב בחושך של בוקר מוקדם בחורף.
בלי מילים התחלתי לבכות. לא רציתי לספר. התביישתי. רק בכיתי ובכיתי ומילאתי לה את הפח בטישו לבנים כמו חלומות.
אתה מאהב נהדר עבור מי שוויתרה על עתיד או עבר.

יש דבר יוצא דופן בנשמה.
כמה שלא משתמשים בה, היא נשארת נקיה.
אני אפילו סלט עושה עם הנשמה, אז בטח שאת מה שהיה אתמול עשיתי איתה.
הנשמה היא כלי עדין. היא לא נועדה לשימושים כגון אלו. אבל אני עוד לא מצאתי בעצמי שום יכולת להשתמש בשום כלי אחר לשום דבר. אז היא חוטפת וכואבת או מתרחבת או מתכווצת. לפעמים זה נדמה שהיא עוד מעט תעלים את עצמה לגמרי.
אבל חבוטה ומשומשת ככל שתהיה, היא נשארת נקיה.
נקייה כמו עיניים של כלב.
יש משהו בעולם הזה שלא יכול להידבק בי.
אם זאת קללה או ברכה, עוד לא החלטתי. שתיהן כנראה.
אני לא אשכח את הלילה הזה.
הנשמה שלי התרחבה לאיבוד גבולות ואז התכווצה לחור שחור.
חשבתי שזה היה ביחד, אבל אני מבינה שזאת הייתי רק אני שם.
תרכובות מוזרות יוצרים אנשים אחד עם השני.
שני קוים שחוצים זה את נתיבו של זה בנקודה שאתה אולי לא תזכור, אבל אני אזכור.
אני אזכור את שלושת הברקים ואת טיפת המים שהזמן נמתח עבורה. אני אזכור איך הפנים שלך נראו כל כך אחרת אחר כך, בחוץ. כאילו אדם אחר עומד מולי פתאום. אני יודעת את הבדידות שלך וצר לי עליה, מתוך העיניים שלי.
היית קצת לא הגון, אתה זקוק לחום והדחף חזק.
אני יכולה להבין אם כי עדיין מרגישה מרומה ואולי אתה גם תוכל להבין למה.
סוף סיפור. הזרע שלך יצא ממני. כנראה שהייתי צריכה לגרוק במלאות את הלילה הזה לפני שאנשום שוב אוויר.
החריטות נשארות רק ברגש, בפחדים, בהתנהגות.
אבל הנשמה נשארת צלולה.