יומן

להיות ביישנית זה לא רק להימנע מסיטואציות עם אנשים. זה גם לעצור את הזרימה בתוך סיטואציות עם אנשים.
זה לעמעם את עצמך ככל שניתן כדי לא להיראות.
זה לא ללכת עד הסוף בלחיצה עם הקשת על המיתר, לא לתת לכל הגוף להשתתף בתנועה מפחד שזה יהיה נועז מדי, דרמטי מדי, קיטשי מדי, חשוף מדי.
זה לפחד להביע את הרגשות במלואם, ולא לעשות את זה.
במיוחד אני יכולה לראות את זה בכל מה שקשור בצד הפיזי. קול, תנועה, תזוזה, הבעות פנים.
שנים ארוכות למדתי למתן ולשלוט בגוף שלי למטרות המעטה וצמצום.
לא להרעיד את הרגל כשאני בהיפר, לא להסתובב הלוך חזור בחדר כשמרגיש לי לזוז.
לא להזיז את הגוף כשאני ברמזור ויש לי מוזיקה בראש.
לא לשיר בקול מלא.
לא להזדיין עם כל התחת והבטן והגב והחזה והברכיים והכתפיים.
לא להוציא צלילים משונים או לקלל אל לדבר לעצמי תוך כדי עבודה.
לא לחייך סתם כי נזכרתי במשהו באוטובוס.
כבר חשבתי באמת באמת שאני פשוט אדם עם אנרגיות נמוכות מאוד, חסרת חיים.
אבל כשנפתח הסכר גיליתי שמאחוריו הכל המשיך להתפתח בי. כמו שתינוק פשוט מתחיל פתאום לדבר יום אחד. הגוף שלי יודע לדבר ולשיר ולרקוד בצורה מלאת חיים. הוא רק צריך ממני את החופש להיות כזה.
קשה לנגן פיאנו בצליל מלא. צריך שליטה גבוהה בדקויות של התנועה. בשביל לנגן פורטה צריך את אותו דבר כמו פיאנו בתוספת אומץ וחופש.
יש לי את המיומנות חיים שלמדתי עד עכשיו. עכשיו כשאני הרבה פחות פוחדת, פתאום נכנסת תנופה סוחפת אל תוך המעשים שלי. אני לא פוחדת כל כך לאבד שליטה, פשוט כי יש לי יותר בטחון שזה לא יקרה. ואם יקרה, זה לא רע בכלל.
תמיד אהבתי אנשים שלא מסתירים את המגרעות (כביכול) שלהם. יש בזה משהו אמיתי וחי ופועם. לא פוסטר או בן אדם לדוגמה, אלא אנושיות כנה ויפה. אנשים כאלו תמיד גרמו לי להרגיש נוח לידם. להרגיש שאני לא מוזרה בעצם. עכשיו כשגם אני קצת יותר ככה אני יכולה להראות את ההשפעה המרגיעה והמשחררת של זה על אחרים. אני שמחה כל כך לתת ממה שקיבלתי.
ולחשוב שכל האנרגיה הזאת הייתה כלואה בתוכי כבולה ודחוסה פנימה במשך שנים. תמיד למעשה. לא מפליא בכלל שנכנסתי לדכאונות. למעשה זה הדבר הכי הגיוני שאני יכולה להעלות בדעתי שיקרה.