יומן

זה מוזר מאוד להרגיש שוב את החרדה ההיא שחייתי איתה כל הזמן.
חוסר היכולת להתרכז. כל צליל קטן מקפיץ אותי. המתח הזה בבטן. הלסת הקפוצה. חוסר שקט ופשוט פחד עמום ומלא.
העוצמה של זה פחתה כל כך בחודשים האחרונים, ולהרגיש את זה שוב מזכיר לי, הפעם כימית-רגשית, כמה נורא זה היה.
אין לי מושג מה עורר את זה. זה כנראה ממש מסתתר ממני. אולי זאת הכניסה שלו לחיים שלי. אולי זאת היציאה הצפוייה שלו מהם. אולי אני פוחדת שאני נותנת לעצמי יותר מדי חופש וזאת תגובת הנגד של ההישרדות הטבועה בי.
זה פשוט מרגיש כאילו לקחתי טריפ שוב רק בלי ההזיות, רק הספידים שלא מתפרקים. רק המתח הזה בגוף כמו מיתר שמתוח יותר מדי ומתחיל להרגיש את הפקיעה המפחידה מתקרבת.
מפחידה אותי הקלות שבה הוא ילך. זה כל כך סותר את תחושת הביטחון המיידית שיש לי איתו.
אבל לא נראה לי שזה זה. זה לא בגללו.
כי שוב אני פוחדת ולחוצה מזה שהשליח יבוא עוד מעט ואני אצטרך לפתוח את הדלת.
אני מכירה את זה. זה כמו שידור חוזר של סרט שאני מכירה כבר בעל פה ובכל פעם אני פוחדת מחדש, כאילו אני לא יודעת שהסוף יהיה בסדר.
אני מנסה לכתוב כדי לשחרר את זה.
זה בא לי כל כך בהפתעה ולקח לי זמן לקלוט שה מה שאני מרגישה בעצם.

אולי זה הפחד שלי שיקרה משהו לאחי במילואים.
אוף.