יומן

זזתי בזמן מנקודה אחת לשניה.
ואז מגיעה עצירה של סימני שאלה לפני בחירה.
בכל פעם שנקודת שינוי מסתמנת ברורה, עם תאריך פג תוקף על מפת העתיד, אני עוצרת לחשוב.
אני יודעת שהאופק פתוח. אם ארצה אוכל לצמצם את המבט ולשמור על נוף דומה ואם ארצה אוכל לפתוח עיניים לכל הכיוונים.
נקודות מסומנות במרחב הזמן גורמות לי לפתוח עיניים לכל כיוון. אני מתקשה להמנע מזה למרות שזה מבלבל.
אני עוצרת לספור את הפריימים שתפסו לי את העין.
א, ת, ק.
א הוא הפראי מכולם ובכל זאת שומר על איזו המשכיות בתחום מסויים. מערער כמה דברים יסודיים אחרים. יש בו שתי אפשרויות גם כן. אחת שמרגישה לי מסוכנת מדי, מוקדמת מדי, מאיימת. אם כי יש בה קסם פנטזיה ילדותי. השניה מרגישה אמיצה, שבאה כמעט בזמן בעצם, אבל גם היא תעמיד אותי במצב שאני לא שלמה עם היכולת שלי להתמודד איתו טוב מספיק עדיין.
ת הוא האופציה הצפוייה ביותר. מרגישה לי בטוחה ומוכרת עד כדי שעמום. אם כי אני זוכרת שהעניין וההנאה מדברים אף פעם לא נובעת מסיפור המסגרת אלא מהפרטים שממלאים אותו. אבל אין ספק שחסר לי משהו באופציה הזאת. משהו שהיה חסר לי כבר מזמן. אתגרים. חידוש.
ק יכולה להיות פשרה טובה בין שינוי ליציבות אבל מאוד לא כלכלית. ק יכולה להיות אפשרות לזמן מוגבל. מין הפסקת ריענון לכמה חודשים. זה עלול להיות סתם מתיחה של הזמן ושל הבחירה הממשית. לא יודעת עד כמה נכון לי למתוח את הבחירה על כמה חודשים כשבסופם יחכה לי השעון המעורר בכל מקרה.
אפשר גם לשלב את ק ואת ת וקצת ב וגם ע. זה ייצור גמישות נעימה ועלול להיות בחירה לא רעה בעצם. יידרוש הרבה אנרגיה ויוזמה כדרך חיים.

כל כך הרבה אפשרויות.
הבחירה היא לא רק בתוצאה אלא גם בדרך אליה.