יומן

זה מוזר.
כמה שאני הופכת פתוחה וחופשייה יותר בחיים, ככה בבלוג אני סגורה יותר. או שאולי פחות מרגישה את הצורך לכתוב.
במחשבה שניה זה לא מוזר. זה הגיוני.
אני חושבת שביטוי עצמי הוא צורך בסיסי. ואם אני מבטאת את מה שבפנים בזמן אמיתי, בתוך העולם, אז זה לא מצטבר ואין כל כך צורך בהתבוננות פנימית שואלת ובודקת.
דרושים שני דברים בשביל להתבטא בזמן אמיתי.
אחד הוא היכולת להרגיש בזמן אמיתי והשני הוא הנכונות לשחרר מזה החוצה.
השני מקדים את הראשון בהתפתחות הכרונולוגית. הראשון הוא מנגנון הגנה שנוצר על מנת למנוע את הזליגה של אני האמיתית החוצה.
אז קודם ממיסים לאט את הראשון. לומדים להרגיש.
ואז מתחילים לפתוח את עלי הכותרת.

ואז לומדים איך מרגישות קרני שמש בצהריים ואיך טיפות גשם מרעידות את הגוף.

ככה החלומות על חיים - סתם חיים, פשוטים ככל שזה אפשרי - הופכים למציאות.
והמציאות שונה מהחלומות. אין בה את הדרמה המרוכזת, אין בה את המסגרת המגבילה של החשיבה.
במקום להיות תמונה נפלאה של גל מושלם, ישנו ים בתנועה. התאורה לא מושלמת, אין קומפוזיציה שאומרת משהו. אבל יש במציאות את מה שאין בשום חלום. את התערובת של הווה ועבר ועתיד, של טוב ורע ומצחיק ודורש.

טעם נרכש המציאות. לוקח זמן להתרגל אליה. להתאהב בה.
לוקח זמן להחליף את זוית הראיה, להוריד את המצלמה. להפסיק להתבונן "על". להפסיק להתבונן על הכלבים משחקים ולהרגיש געגוע. להניח את המצלמה על הרצפה וללכת לשחק איתם.
אני הופכת מעץ לבן אדם.