יומן

לפני כשבוע הוגדר "הזוועתון".
הזוועתון הוא התסריט הפנימי שלי שאומר שאני לא רצויה, לא משמעותית, שלא נקשרים אלי. שמוותרים עלי בלי למצמץ. שאני זניחה לגמרי. שעשוע. מילוי זמן. ליצנית חצר מזדמנת.
לא בא לי להכנס שוב לאיך ולמה הזוועתון הפך ליין הבית שלי.
מספיק להיום רק לומר שזה ככה.

הפסיכולוגית שאלה: ומה אם לא היה לך את הזוועתון? היא אמרה: בואי נעשה תרגיל מחשבתי. נניח שאת בלי הזוועתון. תדמייני, היא אמרה. אם אני בלי הזוועתון, אז הכל בסדר. אז הכל בסדר גמור. הרגשתי ביטחון עצמי טבעי כשדמיינתי. ידעתי שיש בי יותר מאשר לקרוא ולהעביר הלאה.

אני מנסה להבין מתי זה הזוועתון מספר לי סיפורים אך תוך האוזן ומתי המציאות היא שדופקת בדלת.

הוא לא ראה אותה כבר כמה ימים. אם היא לא תהיה עסוקה בלילה כשהוא יגמור לעבוד, אז הוא יבוא אלי.
זה אחד שצבט אותי בבטן.
התסריט הפנימי מתעורר - את מילוי זמן. אמצעי שעשוע כדי שלא יהיה משעמם לו הערב או בזמן פנוי אחר. סתם זיון טוב/סביר. ליצנית לבינתיים. סתם טובורג אדום. והיום את במחזור עדיין, לא שווה יותר מדי במדד ההנאה.
בלי התסריט הפנימי אני חושבת, זה מובן. היא אחותו הקטנה. לא קשור אלי בכלל. האיש רוצה לפגוש את אחותו כמו שאני רוצה לפגוש את אחי. שיעשו חיים וחיוך. תמסור ד"ש.

הוא לא בטוח שרוצה לבוא לבירה עם חברים מהעבודה. ולא שאל אם אני רוצה לפגוש כבר את אחותו, אולי היום בלילה.
זה השני. הוא צבט לי בעמוד השדרה.
כאן אני בשאלה אם הזוועתון מדבר או שיש כאן משהו שבאמת מפריע לי.
למה הוא לא רוצה לפגוש את החברים שלי? אולי אין לו חשק להכנס לתוך הסיטואציה של חברה מהעבודה עם ההומור שלהם ולהרגיש בחוץ. ואולי פשוט לא רוצה להכנס קצת יותר אל החיים שלי.
למה הוא לא מציע לי להצטרף אליו ואל אחותו? זה בגלל שהוא מניח שאני לא ארצה בגלל נסיון העבר? אולי זה בגלל שהוא רוצה זמן פרטי איתה? אולי זה כי הוא לא רוצה להכניס אותי קצת יותר אל תוך החיים שלו.

אני חושבת שהשני הוא לא הזוועתון שלי, אם כי הוא מעורר אותו.
אולי הוא לא רוצה כרגע יותר ממה שיש. אולי לא מרגיש לו נוח עדיין. גם לי לא מרגיש לגמרי נוח עדיין.
אבל אני רוצה. גם אם לא מרגיש נוח עדיין, אני רוצה בזה.
וכאן נכנס הזוועתון.
ההנחה שלי שהוא לא רוצה. שזה לא שלא נוח עדיין, דבר שמובן לי וסביר ולגמרי מקובל בלי כאבים. זאת התחושה שהוא אולי לא רוצה. הזוועתון מבטל את המילה אולי והופך אותה למילה וודאי.
ובראש שלי מנגן: ליצנית חצר שעשוע. סתמית וזניחה. פיצה מחוממת מאתמול.

אני צריכה לשאול אותו מה המציאות אצלו. לדבר איתו כדי לדעת מה המציאות ומה הזוועתון.
אני חוששת לשאול כי אני יודעת שאדבר הרבה.
מותר לי לדבר הרבה, אומרת הפסיכולוגית בתוך הראש שלי. להגיד מה החששות שלך ולשאול אותו מה קורה אצלו, זה לא זיוני שכל. זה חשוב. זה חשוב לך ולכן זה חשוב.
אבל הוא בעבודה ואני שוב חושבת שזה לא חשוב לו. שזה מטרד. שאני מטרד. שהמחשבות שלי הן מועקה. שלהסביר לי זה מציק. שהרגשות שלי לא חשובים מספיק בשביל לרצות לטרוח.
זה הזוועתון.
הוא עוד ימשיך ללוות אותי. לקפוץ אלי מתחת לאבנים בשמש באופן לא צפוי.
אני מדמיינת את עצמי בלי הזוועתון.
אני רואה אותו אומר: את מוצאת חן בעיני. נראה לך שהייתי רוצה להיות איתך אם היית סתם מילוי זמן בשבילי?
אני רואה אותו אומר את זה ואני מאמינה לו.
אבל עד שלא אשמע את החיבה בקול שלו, באמת. אני לא אאמין.

נדמה לי שזה עול נוראי להיות בקשר עם בן אדם שיש לו ענייני בטחון עצמי פגועים.
אבל אולי זה לא עול נוראי עד כדי כך. וסביר מאוד להניח שהוא יעמוד בזה בלי להרגיש שחיסלתי לו את מלאי האנרגיה השבועי.
ועוד יותר הגיוני שהוא יעדיף לספר לי את המציאות אצלו מאשר לתת לתמונות מעוותות שלו לחיות אצלי בראש.
וסביר להניח שהוא כן מחבב אותי יותר מסתם שעשוע.
וכנראה שכן איכפת לו מהקיום שלי בחיים שלו.
וכנראה שאני לא סתם מסטיק, אחד מתוך חבילה בארבע שקל.
אולי כן יש לי משמעות אצלו.