יומן

חזרתי ממקום שהראה לי את התמונה האנושית בצורה גלויה. במקום הזה אנשים מורידים, כולם ביחד ומתוך הסכמה חברתית, את כל המסכות הנקיות. והתמונה מכוערת.
ראיתי שם את התשוקה לנצח שבוחרת ככלי לא רק את חיזוק עצמך אלא גם את החלשת היריב.
בתחבולות תעשה לך מלחמה. חשבתי שרק אצל מצביאים זה הולך ככה. מסתבר שלא. בכל אחד מאיתנו, כנראה, מסתתר רשע קטן וחסר אצילות.
אנשים שוכחים כל כך בקלות שרק במקרה אתה בצד אחד והיריב בצד השני. שינוי קטן בנסיבות והיית הורג את מי שהיום אתה מחבק.
יש משהו בגמישות האינטרסנטית הזאת שמגעיל אותי.
איך אפשר לשכוח שעומד מולך בן אדם שיכול היה להיות אחיך.
בכלל, כל הטבע כולו הוא כזה.
ואני לעולם לא אצליח להשתלב ולהרגיש פה טוב עד שאני לא אאמץ לעצמי את הטבע של הטבע.
אבל אני לא יכולה. לחיות ככה הופך את החיים לכאלה מגעילים.
אני חיה בעולם של אוטופיה, שבו אין תחרות והיא לא צריכה להסלים. אני חיה בעולם של שפע ולא של מחסור. אני חיה בעולם שבו לא צריך להרוג כדי לחיות. אבל זה לא העולם האמיתי.
ואני לא מצליחה להביא את עצמי לחבב את העולם האמיתי.
הוא מכוער כמו התמונה של דוריאן גריי.
ולזה באמת שאין שום פתרון.