יומן

אני אוהבת לעצור ולהסתכל מהצד כל יום לפחות כמה דקות.
אני מתיישבת על המדרגות שמול הבית שלי, בלילה, עדיף ממש מאוחר בלילה. אני מעשנת באיטיות ומסתכלת על הרחוב השקט ועל השמים. לא יודעת למה, אבל לרוב אלו רגעים של המעטת אמפתיה. כנראה שיש משהו בלשבת לבד ברחוב באמצע הלילה. בת בלי בית, דומם או חי. כל האנשים שהיו קרובים משנים פרופורציות וצבעים והופכים לדמויות שחולפות, אפורות ונחפזות הלאה על המדרכה ממול. כמו היו על מסוע בשדה תעופה זר.
אני יושבת ורואה אותם חולפים. כל אחד מביט בי בדרך אחרת. חלקם עיוורים, חלקם רואים מעט ואחדים שומרים את המבט הקרוב והאינטימי שרק עשרות של שנים יכולות לעצב. הם, אני יודעת, ישאירו תמיד שובל של ריח ענבר שיעטוף אותי בנחמה. והאחרים, עליהם אני מתאבלת. שנים אני אמשיך לראות אותם חולפים על המסוע ממול וקיר של עיוורון חוצץ בינינו. וזה כואב בכל פעם שוב. כמו לדעת שפעם צמח ענף איפה שהיום יש גדם מעוצה.
אני אתאבל עליכם כל החיים. הייתם יפים לי פעם ופעם אני הייתי לכם. נסיונות ההחיאה חמוצים ומלאכותיים והמולקולות של הריח שלהם לא מתחברות אצלי לשום דבר. הן עוצרות בחדר ההמתנה ולא זוכרות את הדרך פנימה. הן מנסות מילים רגילות אבל קוד הכנות נשכח. הן מנסות חיוכים מנומסים והתחמקויות דיפלומטיות ושוכחות עד כמה עדין הצליל שפותח את הדלת. הן שוכחות מי אני ומדמות שאני איזו תבנית משובשת שנוצקה בראשם אי שם לאורך הדרך.
את הדרך אל הלב אי אפשר לשנן בזיכרון. אי אפשר לנסח בכללים. את הדרך פנימה אפשר למצוא רק בלב פתוח ואוהב, שרואה. שלא עסוק מדי מכדי להביט. שלא פנוי מספיק בכדי להתחמק.
אני אתאבל עליכם כי אף פציעת אנוש לא מחלימה אצלי לעולם.
כמו שבאתי אליכם מהכלום, לשם אני אחזור.
הלב שלי בא פתוח ולאט לאט, עם כל עיוורון שלכם, נסגר קצת יותר.
אני לא מוותרת מהר על אנשים. הם נגדעים מתוכי באיטיות שלא נגמרת. אבל סדק הדלת הולך וקטן עם כל הזנחה, עם כל שכחה, עם כל התעלמות, וכדי למצות אומר - עם כל עצלות רגשית. והסדק, הוא לא נפתח מחדש.