יומן

אני רואה שינוי. משהו בהתמודדות שלי שונה.
כשרע לי אני כבר לא כל כך מנסה להביא את עצמי אל התחתית. מעשית, אני עושה דברים שמרימים אותי. בלי לתכנן או להחליט על זה מתוך מחשבה. בלי החלטה שכלית שמנסה לכפות את עצמה. אלא מתוך עצמי, בלי להתכוון, אני עושה דברים כדי להרים את עצמי.
אני יוצאת החוצה ונושמת את האוויר והולכת בשמש וברוח. אני מתקשרת לחבר שאוהב אותי ומספרת לו את הכאב שלי ונותנת לו לחבק אותי ולהרגיע אותי. נותנת לעצמי לבכות לו על הכתף. אני מקשיבה לעצות שנותנים לי וכשאני מדמיינת את עצמי פועלת על פיהן, אני רואה תקווה וחושבת שאני מוכנה לנסות. אני שוטפת כלים ומתרחצת ומחליפה מצעים כדי שיהיה לי נעים. אני רואה סרטים שממש רציתי לראות. וזה עוזר. נהיה לי קל יותר ומסתמנות דרכים חדשות באופק.
בעבר הייתי אוטמת את עצמי לאפשרות של הקלה. הייתי מושכת את עצמי למטה. מסרבת להסכים לעלות. מנסה להוריד את עצמי לתחתית כדי להגיע לקצה המסלול, איפה שאין עוד דרכים.
היום גם הקולות שרוצים לחיות נשמעים. אפילו בתוך כאב שממלא לי את הגרון בלחץ של דמעות.
היום היכולת שלי לעשות דברים שגורמים לי הנאה גדלה. כי אנשים כבר לא מהווים מחסום אימה שעומד ביני ובין מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. ואז כשעולה דחף קטן להקל על עצמי, הביצוע שלו כבר הפך אפשרי. לא עוד מחסום בגודל של הר כשאני מותשת וריקה. אלא תלולית קטנה שצעד לא גדול מעליה מאפשר לי לעשות משהו פיזי שמרגיע אותי.
לפחות אחד הגורמים הרציניים ביותר לסבל שלי, מראה סימני החלמה ברורים. ולגבי הגורם האחר, העמוק יותר, גם שם אני מקווה שישנה התקדמות. מי יודע כמה זמן ייקח עד שהיא תראה. בינתיים אני מקווה שהיא מתרחשת מתחת לפני שטח המודעות. יש סימנים קטנים מאוד שזה באמת ככה.