שמתי לב בחודשים האחרונים, שבכל פעם שאני נמצאת ליד אמא שלי כל הבטן שלי מתכווצת בהדרגה עד שהיא ממש כואבת. רק אחרי שעתיים שלוש וכשאני מגיעה הביתה זה עובר.
יש בה משהו שמנסה לחפור בי ולקחת ממני חיבה שאני לא רוצה לתת. והיא לוחצת חזק ואני מתנגדת חזק, רק בלי מודעות. עד שאני שמה לב לזה שזה מה שקורה בתוכי, כבר כולי מותשת ומתוחה ומדוכאת.
היא מרגישה את ההתנגדות שלי ואפילו שואלת ישירות, אבל היא פשוט עיוורת מדי בשביל להעלות על דעתה שאולי, אולי, זאת היא שגורמת לזה. היא שמה אותי פעם אחרי פעם בנקודה שאני צריכה לחזור ולהגיד לה להתרחק ממני. אין סיכוי שהיא תזכור את האפשרות הזאת בפעם הבאה ותהיה קצת פחות צמאה. קצת פחות מתנפלת. קצת יותר עדינה.
ונדמה לי שעכשיו, ברגע זה עליתי על משהו ענק בתוך עצמי. גם אני עושה את זה למי שאני רוצה שיאהב אותי. אולי יש איזה הבדל, כי אני תמיד בטוחה שזה בגללי והיא תמיד בטוחה שזה לא בגללה, אבל הדפוס הזה של להלחץ כשאין אהבה ואז ללחוץ חזק מדי בנסיון לקבל אותה. הדפוס הזה נמצא בי לגמרי.
כן כן, האישה שאני הכי לא רוצה להדמות לה נמצאת בתוכי. זה די מגעיל אותי לחשוב על זה. אבל זה צפוי מאוד דווקא.
טוב שקלטתי את זה.
פאק.
לפני 15 שנים. 3 בפברואר 2009 בשעה 21:02
