יומן

הוא התעורר רעב במה שנראה כמו אמצע שנת החורף. ואני עייפה.
המרחבים הפתוחים האלה שנמצאים מולי. כל פעם אני מרגישה אחרת ביחס אליהם.
ישנה התפתחות פנימית. משהו חדש נובט בי. הרגליים רוצות ללכת לכיוון מסויים. משהו חדש נולד בי ומושך אותי לאחד הערוצים במרחב הפתוח הזה.
אבל אני מרגישה עייפות.
אני צריכה עוד זמן להתאושש.
צריכה זמן דגירה.
צריכה זמן.
זה מרחק גדול ללכת לאן שהרגליים רוצות.
והם רוצות לרוץ, להסתער קדימה. והכתפיים רוצות להישאר במקום. לנוח. לעשות אוהל ולנוח חודש.

משהו נדלק בי.
זאת יכולה להיות נקודת ציון בדיעבד. וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי להתקדם. מפחיד אותי לפרוח. מפחיד אותי לעוף.