יומן

אבל יש בי את האפלה הזאת. את המשיכה הזאת לפינות החשוכות, המסריחות. לחדרי מדרגות מלוכלכים. למקומות הנמוכים. לחיים בשוליים. לאינטנסיביות הזאת של ההישרדות בקומות הנמוכות ביותר של העיר.
אני מנסה להיות מאוזנת ויציבה. וזה מאזן ומייצב אותי, אבל כל כמה זמן שוב עולה מתוכי המבט הזה שאני מרגישה בעיניים. הרעב הזה לטירוף להרס, לנטישה של כל היגיון. הרעב הזה לעיר זרה. המבט האפל הזה שיודע שכל האיזון הזה חשוב בדיוק כמו כלום. שיודע שהחיים ייגמרו פשוט יום אחד, וזה לא משנה איך עוברים אותם. לא באמת. הדחף להגיע לתחתית הכי עלובה. לדעת שהייתי שם ושרדתי. לבדוק את הפינות שצריך להעיז כדי לבדוק. את המקומות שרוב האנשים נרתעים מהם. להסתכל על כל היציבות המתוחזקת הזאת ולא לדעת בשביל מה. בשביל מה לטרוח כל כך עבור השיעמום הזה.