יומן

אני אוהבת רוח. העלים היבשים מתגלגלים מהר על המדרכה. השיחים מתנועעים. תחושת התנועה על העור של הפנים. המעיל ששומר שיהיה לי חם ומוגן בפנים. רוח גורמת לי להרגיש חופשיה. מזקקת את המחשבות שלי למרכיבים נקיים יותר. העוצמה שבטבע תמיד מנחמת אותי. תמיד מצילה אותי כשנדמה שאין כבר כלום. גורמת לי להרגיש מוגנת ובבית. גורמת לי להרגיש את הקוטן שלי וגם את החוסן שלי. שמה לי קרקע יציבה מתחת לרגליים.
אם יש משהו שעליו אני אודה לאמא שלי עד יום מותי, אם יש כלי שהיא לימדה אותי להשתמש בו כדי להתמודד עם קשיים, זה האהבה לטבע. תחושת האחדות עם הטבע. התחושה הזאת שהצמחים הם אחים שלי והאדמה היא אמא גדולה וגן משחקים יפה והגון.
האנשים לא מחוברים אצלי לטבע. אנשים זה לגמרי לא טבע עבורי. משהו אחר, מסוכן. לא טרי. לא נקי. מעוות.
התעייפתי לגמרי בימים האחרונים. התעייפתי והפסקתי לשחות. עכשיו אני צפה.
ואני שמחה שיש רוח בחוץ. שתיקח את הרפסודה שלי לאיזה כיוון שתיקח.
אני צפה, לא מנווטת יותר. לא נלחמת בהגה, לא מרימה מפרשים. לא מחפשת דגים או אצות ולא מביטה בכוכבים.
אני נושמת. אני שוכבת על הגב בעיניים עצומות ופשוט נושמת.
אני עוצמת עיניים ובעיני רוחי מביטה בסערה האחונה שחלפה. ורק נושמת את האוויר לאט. נותנת לרעידות של הגוף להתקיים. אני אשכב כאן בעיניים עצומות וארעד עד שזה יעבור.
ואז נראה.
אני אפקח את העיניים אחר כך. בשחר אחר. לפני שהשמש עולה. כשהעיניים יסכימו להפתח שוב ולהביט בחשש אל האופק.
אולי הוא יהיה יפה בעיני בצלילות של הבוקר.
אולי הוא יהיה אפור וגשום ובודד. וגם בזה יש יופי, אבל אחר.
אבל עכשיו רק לרעוד ולנשום.