יומן

יש בי משהו ישיר, חד, שמכוון ישר אל המקומות הכי רגישים.
אני חושפת את עצמי עד גועל ואז מעבר לגועל. אני מראה את כל מה שיש מתחת לעור ומתחת לשרירים ומתחת למעטפת של האיברים הפנימיים, עד הקרביים, ואחר כך גם אל תוך העצמות, איפה שנולדות כדוריות הדם.
אני הולכת ומפרקת את ההגנות אחת אחת. קוראת להן בשם. חושפת את המיכאניזם הכי בסיסי ומסתכלת עליו. מסתכלת ממה הוא בנוי ועל מה הוא מגונן. מסתכלת על כל הפגיעות הזאת. הפשטות הפגיעה הזאת של מחסור, של צורך.
לראות את זה בתוך עצמי, לדעת את זה. להכיר בזה.
ונדמה לי שבשלב מסויים התחלתי להפנות את זה החוצה. אני יודעת שהתחלתי להפנות את זה החוצה. לאדם שנמצא מולי. לפרק אותו מולו. להפשיט אותו מהעור, לחשוף את פנים העצם.
והתגובות לזה קשות. מסרסות.
אנשים זקוקים להגנות שלהם. מרגישים חסרי אונים מול הפשטות של הפגיעות שיש בהם. מתקשים להביט בזה. מתביישים בזה. מתקפלים מזה. פוחדים מזה.
אני מנסה להבין למה אני עושה את זה לאחרים. למה אני רוצה להביא אותם למצב החשוף הזה, האמיתי הזה, חסר ההגנה.
אולי זה בגלל שאני רוצה לראות שאני עם כל החולשות שלי ועם תחושת העליבות שלי, שאני לא היחידה. שלא רק אני ככה. מאוד לא נעים לי לחשוב ככה. לראות שזה מה שאני עושה. שאני מקלפת את ההגנות שלהם כדי להרוויח תחושת כוח יחסית. כי אני כבר יודעת להסתכל על העליבות של עצמי בעיניים. והם לא. שם אני חזקה מהם. זה כל כך מכוער בעיני לחשוב שזה המניע שלי. שברמה הכי בסיסית אולי זה מה שמניע אותי.
ואולי מה שזה אומר בעצם, זה שאני לא באמת מסוגלת להסתכל בעליבות של עצמי. עדיין מנסה לטשטש את ההכרה הפשוטה בחולשות שלי. עדיין קוראת לחולשות ולצרכים בסיסיים בשם עליבות. עדיין לא מקבלת אותם בחמלה אמיתית, ברכות, באהבה.
כנראה ששנים של בדידות הופכות אדם לאכזרי וקר.
פתאום כל כך נכון לי המשפט שטוען שאי אפשר לאהוב אף אדם אחר בלי לאהוב קודם את עצמך. שאם אתה קשה ואכזרי אל עצמך, אתה תהייה כזה גם לאחרים.
אני רוצה לבקש סליחה על האכזריות הזאת שלי ממי שנפגע ממנה. ואני יודעת על שלושה אנשים שזה נגע בהם איפשהו בפנים. לא עמוק מאוד. לא פירקתי שום הגנה שלא התחברה שוב מחדש. אבל כן נגעתי בבפנים שלהם לרגע או לכמה רגעים ונגעתי שם בצורה לא טהורה. לא נקייה. כן. מתוך חולשה שלי, אבל זה לא משנה. אסור לגעת בנשמה של מישהו בצורה כזאת. כשבאים לגעת בפנים צריך לגעת בצורה נקייה לגמרי. כמו שכשנוגעים בפצע פתוח צריך לחטא את הידיים. זה חשוף שם ועדין וכל כך פגיע שם, אסור להכניס לשם מאבק כוח. אסור להכניס לשם נשק. אסור לבוא לשם בשביל לקחת משהו משם. רק בשביל לתת, או שבכלל לא.
אני מרגישה נורא עם ההכרה הזאת שזה מה שעשיתי בעצם. מתחרטת עליה מכל מה שכן טוב בי ואוהב.
נשאר לי לבקש סליחה אמיתית. נשאר לי להביט בעצמי טוב טוב ולראות כמה דחוף למצוא דרך אחרת להתמודד עם הפשטות הבסיסית של להיות חלשה וזקוקה ופגיעה.
סליחה.