יומן

אני מערבולת.
אני נקיק צר ועמוק במישור קרקעית האוקיינוס, ובתחתית שלי יש וואקום ששואב צוללות מאויישות לתוכו. אין צוללת שיכולה לעמוד בלחץ שנמצא בעומקים כאלו.
אין ולא יהיה דבר כזה.
אני צריכה לשים רשת חזקה מעל לנקיק.
וכל מה שמתחת לרשת, כל המים שריקים מחיים, יישארו תמיד החלל החיצון. רק שהוא יהיה פנימי.
בתוכי יהיה חלל עם דלת סגורה. בלי דלת בכלל. רק אני שם. ואסור לי לשגות באשליות.
אני אדע את הוואקום. אני אצייר אותו ואביט בו ואלמד לזהות את הנוכחות המתמדת שלו.
ואני אלמד איך לשתוק מולו.
אני אלמד לחיות איתו, כי הוא לא עומד להיעלם.
אני אלמד להסתכל עליו
להצטער עבורו על שלעולם לא יהיה בו שקט.
להצטער עבורי על מגבלות המציאות הברורות.
המאוד ברורות.
אני אלמד לחיות עם חלל פנימון בתוכי.
יומיומי.
כי אין לי ברירה אחרת, חוץ מלמות.