מחר שוב אני אשב מולה בחדר הלבן. שוב אני אסתכל על הצעצועים והמשחקים והבובות ועל הוילון שהרוח מצמידה למסגרת החלון. אני אגיד לה שוב. אין לי יותר מה לספר לך. אמרתי כבר הכל. זה שוב אותו דבר. היא תגיד שהיא שמחה שהצלחתי להגיע ואני אספר לה שזה כמו לחיות עם כאב בלתי פוסק בגוף. היא תגיד שהיא מבינה ותנסה להזכיר לי כמה אנרגיה ושמחה היו בי לפני שהתחלתי לצאת עם הבחור האחרון. אני אגיד לה שאני מצטערת, אבל אני לא זוכרת. שהכל רק הסחות דעת. שהחושניות שלי יכולה להסב את תשומת ליבי ליופי ושהמחשבה שלי יכולה להסב את זה להומור, אבל שהכל הסחות דעת. שהכל בנוי על התקווה שהכאב ייעלם. שהתקווה היא הדבר היחיד שמאפשר לי לשמוח. ושאין לי תקווה. שאיבדתי אמון. שאני יודעת שלתקווה הזאת לא יהיה מימוש. שאני מבינה בכל ההגיון שיש לי שאין טעם בתקווה, אז וויתרתי עליה.
היא תגיד שאפשר לצמצם את הכאב הזה. שהיא מכירה ויודעת שזה אפשרי. היא כמעט תבטיח לי שזה אפשרי ותשאל אם ראיתי אנשים בימים האחרונים ואני אספר לה על הבארמן בקפה שאמר שטוב לראות אותי מחייכת ושאל אם אני גרה לבד ואיך זה שהחבר שלי הלך ואם אפשר להיות החבר הבא. אני אספר לה איך בשניה כבר ראיתי אותו מחבק אותי לתמיד. לא משנה מי, רק שיראה אותי ויקח אותי ולא יעזוב. אני אספר לה שאני מרגישה כמו כלבת רחוב. שכשמישהו סיפר לי שאם אהיה שלו הוא ישים לי קולר ועליו תליון עם השם שלו, ושאני אהיה שלו, כל הלב שלי הפך לכמיהה אחת גדולה. להיות מאומצת. להיות כמו כלבה מהרחוב שכבר לא רוצים שתלך לאיבוד. שיש לה בית.
אני אספר לה על זה, על איך הוואקום שבי חי כל הזמן. אני אספר לה שאני יודעת שרק כלבים אמיתיים זוכים לפריווילגיה כזאת, של אימוץ אמיתי. אני אספר לה שאת כל זה היא כבר יודעת ואני יודעת ושהיא לא מצליחה לשכנע אותי שאפשר לצמצם את הכאב. היא תגיד שהיא לא מנסה לשכנע אותי, שהיא רק רוצה להגיד לי את זה, שאני אדע.
ושוב אני אצא משם אל הרחוב. ואסע הביתה ואכנס מתחת לשמיכה לישון.
לפני 15 שנים. 17 בפברואר 2009 בשעה 18:02
