בלי שאני רוצה הדיכאון עובר. מצד אחד נמאס לי מהטלטלות הרגשיות ואני פוחדת מהם עד כדי רצון להפסיק הכל, שלא יהיה יותר כלום. מצד שני הרעב הזה תמיד חוזר, הסקרנות. תוך כמה ימים אני שוכחת. שוכחת את הטוב שוכחת את הרע. שוכחת ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת, משועממת, מחפשת שוב.
וזה מעצבן אותי.
בהתחלה אני מחפשת לחוות מבחוץ. סרטים, מוזיקה. מחפשת את החוויות הרגשיות שאחרים מספרים עליהן. ואז אני רואה את האופק נפתח ועוד חתיכת עולם נפרשת לפני. וזה כל כך מסקרן אותי שאני לא מצליחה להישאר אדישה. אחר כך אני רוצה להוציא גם. לקחת את ערימת הרגשות שהיא אני וליצור מתוכה דבר שנוגע בי שנוגע באחרים, שמתקשר שמתחבר. רוצה למצות את הרגשות שהתנפלו עלי לזקק אותם ולפרוש אותם בחדות ובחכמה על הנייר.
וזה מעצבן אותי.
אני מנסה להתעצל. מושכת את הזמן עוד ועוד, בורחת מהדחף ליצור. אני אוכלת ורואה סרטים וכל הזמן מאחורי העיניים התמונות צפות אצלי בראש. אני לא רוצה להוציא את זה. אני לא רוצה את כל התהליך הארוך של הציור. ההתמודדות עם האתגרים הטכניים, הבניה האיטית של המון אל תוך מעט. הזיקוק הזה. אני רוצה להיות אדישה ולהעלם. אבל זה מציק ולא עוזב.
בסוף אני אומרת לעצמי שננסה, בטח אני אתעצל, בטח אני אתחיל רע ואתייאש. וכשאני מנסה אני רואה משהו עוצמתי על הדף. והוא מושך אותי עוד קצת פנימה. יש לי משיכה לביטויים קשים וכשאני רואה ביטוי קשה על הדף זה מפתה מאוד להביא אותו עוד יותר.
וזה מרגיז אותי כי אני יודעת שאם אני אלך אחרי הפיתוי אני אתעורר. אני אצור משהו חזק וזה ייתן לי אושר. ואז אני ארצה לחיות, כי אני אשכח את הרע. ואז אני אצטרך לעשות כל מיני דברים כדי לחיות. ואז אני אגיד, אם אני כבר חיה, אז נעשה כמה שאני יכולה שיהיה טוב ואז שוב התקווה הזאת תתעורר ושוב אני אשתדל ושוב אתאכזב ושוב אפול ושוב ושוב ושוב.
ובאמת שזה מעצבן אותי.
לפני 15 שנים. 18 בפברואר 2009 בשעה 18:15
