באתי אליה לחדר הלבן היום אחרי שלושה שבועות שסירבתי לבוא. אמרתי לה שאיבדתי תקווה לשינוי. שאחרי ארבע שנים כמעט, אני לא מאמינה שאיכפת לה ממני. שאין לי יכולת להרגיש בטחון רגשי כזה מאף אחד. סיפרתי לה כמה מהזוועות שעוברות בראש שלי. סיפרתי לה שאני לא מאמינה שלי ולאחים שלי יהיה טוב אי פעם. לא משנה מה נעשה, כמה ננסה.
בסוף הפגישה היא רכנה קדימה אלי.
היא אמרה לי שאני מאוד חשובה לה. שאני לא סתם פרוייקט בשבילה ולא רק עבודה. שאיכפת לה ממני מאוד. שהיא לא יודעת עד כמה זה יכול לחדור את החומות שלי כרגע. היא אמרה שהיא חושבת שיש בי המון ושאיכפת לה ממני גם כשלא רע לי כל כך. חשבתי שאני לא מאמינה לה וגם התחילו לי דמעות בגרון אז אמרתי שלא נוח לי לשמוע את זה. והיא ענתה שהיא יודעת ובגלל זה היא אומרת כל כך מעט ממה שיש לה להגיד.
אמרתי שזה היה משפט ערמומי במיוחד להגיד, ובמקביל היה נדמה לי שראיתי שהעיניים שלה מתכוונות. קצת מבריקות יותר.
ואז צחקנו.
ואז עוד יותר היה נדמה לי שזה היה קצת אמיתי.
כי הצחוק שלה היה אמיתי לגמרי.
אח שלי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל לפני כמה ימים הוא אמר לי שאיכפת לו מאוד ממני. שהם מדברים עלי כל יום כמה פעמים. שהאחיין שלי מתגעגע אלי.
אפילו מישהו שלא מאמין שאוהבים אותו צריך לשמוע את זה נאמר, בקול, במילים. לא בלב.
יש דברים שרק מעשים יבהירו את מה שמילים לא יכולות לשכנע. ויש מחשבות שצריכים לבטא בקול כדי שמישהו ישמע.
לפני 15 שנים. 1 במרץ 2009 בשעה 12:01
