יומן

ספסל הבטון בתא המעצר היה מחובר לקירות.
ישבתי עם הפנים לדלת
רק אני והבגדים שלי מאחורי דלת נעולה.
שוטרים בלונדינים מנומסים עם מבטא הולנדי
שאלו מה עושה שם ילדה עם כזה פרצוף
תמים.
ונתתי היתממות והגעתי לתחנה
של האוטובוס לרכבת.
הייתה שעה עד האוטובוס וקור מקפיא
אז נכנסתי לבר
כמה גברים ואני
שותים בירה ומשחקים פול
שעה נסיעה באוטובוס עד לרכבת
וכשירדתי בתחנה
נהג המשאית מהבר רץ אחרי
הוא נהג אחרי האוטובוס
ואז רץ אחרי לוודא שלא אפספס את הרכבת.
לא ביקש כלום בתמורה.
סתם איש שבמקרה
היה לו לב.
ברכבת לילה לאמסטרדם
ישבתי לבד.
אוהבת את החיכוך הזה בתחתית
את הלילה והבדידות הצורבת
שהפכה לכוח הישרדות ממכר.
עד היום אני אוהבת ללכת לבד
בשכונות רעות בלילה
ואם לא היה בזה את החיכוך
לא הייתי אוהבת את זה.
אני אוהבת לעבור ליד קירות שמריחים משתן
על מדרכות חלקלקות
איפה שעומדים אנשים לא מגולחים בפינות.
וחתולי רחוב חולים שורדים ברחובות ובמכולות.
אני אוהבת ללכת ברחוב חשוך,
לשמוע צעקות מרחוק
ולפחד מהגבר שהולך מאחורי.
הפחד ספוג בי ופוער לי את העיניים
האגרופים קמוצים, מוכנים
כולי דרוכה.

-------------------------------

וגם,
גיליתי, שמרוב שיש לי פחד להיות מגעילה, נהיה לי דחף להוכיח שאני כזאת.