יומן

אם יש חסד בנעורים הרי הוא זה. היופי נשחת בלי תקנה גם אם הנפש הופכת יפה. ואנחנו גופים. אהבה לא עושים באהבה, עושים אותה בגוף המתכער המתקמט המתעוות ובעיניים שעדיין רואות. טוב להפגש בנעורים. ההמשכיות סופגת ושותה טיפה אחרי טיפה, משקיפה את הכיעור שהתהווה.
קשה לדבר על הגוף, כי אין עליו מחילה ולא ניתן להתנצל או לשנות. כעובדה מוגמרת הוא נמצא שם בלי משא ומתן. חרוץ ופגום כאילו בכוונה. אתה יכול לעצום עיניים או למצמץ ולמשוך בכתף במבוכה. מה אני יכול לעשות. זה מה שנהייתי בגוף. מה אני יכול לעשות עם זה.
ואז שותק ונאלץ לבלוע קצת מעצמך.
ויש בזה תחושה של השפלה, כמו איזה פשע שעשית בלילה מתוך שינה ועכשיו אתה מתבייש. לא ידעת שזה קורה לך, באמת שלא התכוונת. לבד מעצמו זה קרה.
והאחרים, גם הם פושעים כמוך, אפילו גרועים ממך, כי הם שם, מולך. בתוך הגופים שלהם, המתכערים, הכמהים למגע, עדיין רכים, אפילו יותר רכים למגע. אבל העין שלך, הרעה, שופטת ומחמירה עם כל קפל וכתם או שערה. והיא כופה עליך להוסיף אז חטא על פשע וגם זה בלי רצון או כוונה.
זה קשה לדבר על הגוף בלי לחטוא במשהו נורא.