לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 18:00
חודש שלם הצלחתי לשמור את הבית במצב סביר. המטבח נקי ומוכן לבישול, הכיור ריק. כשרציתי הצלחתי לקום להכין קפה או משהו לאכול, לזרוק את הזבל. אפילו בישלתי. ועכשיו שוב הכלים בכיור ושוב אני עומדת במטבח ואין לי כוח אפילו להוציא את הלחם מהשקית ולפרוס. אני עומדת שם כמה דקות, במטבח. מסתכלת וחושבת, והולכת משם.
--------------------
אחר כך
אני מחפשת איפה החלק הנזקק שבי. זה ממש אמור להיות פה איפשהו. גם הוא אמור לבוא לפעמים ולהזדקק למישהו מאוד. להרגיש שמישהו יכול לבוא ולעזור. להצטרך מישהו כאן איתי. אבל לא מוצאת, לא מרגישה את זה בשום מקום וגם לא זוכרת שהרגשתי פעם.
--------------------
אחר כך
DsqCl2vO9xA
---------------------
אחר כך
שטפתי במים וסבון והכנתי קפה. הכיור הלבן עשה לי אכזבה. כן, זה אף פעם לא יפסיק. כל רגע נמצא בתוך מלחמה שתמשיך, לא משנה מי ינצח באיזה קרב קטן על שטיפת כלים, יהיה שם גם מי שיפסיד ויצעק.
הנה אחד- הקפדנים, בעלי משמעת עצמית וחשיבה פשוטה מדי של מאמן. אל תקשיב להם כשרע לך, הם לא אמפטיים ויגרמו לך להרגיש פגום.
הנה שני- המעורפלים, חסרי הדרך, חסרי הזמן. זורמים איתך כמו קצף על מים, הם השכחנים הגדולים. אל תדבר איתם, הם ייעלמו.
הנה שלישי- החשדנים, חסרי רחמים וחמלה. קשוחים וקרים ובטוחים בעצמם. מהירים לשפוט כמו כלבי שמירה. כנראה שהריח שלך השתנה.
הנה רביעי- הליצנים יצחיקו אותך עד שתחשוב שהגעת איתם הביתה ואפשר ללכת לישון עם חיוך. הם נודדים, אתה עלול להתעורר בבוקר למגרש ריק של חצץ.
הנה חמישית ושישי- אמא תחבק אותך כמו גור אל הגוף שלה, היא תלטף אותך עד שתירדם ואז יבוא אבא ויתן לה סטירה ואותך יזרוק לרחוב.
בבוקר אני נזכרת בעוד
השביעי- האפאטים לא באמת נמצאים שם למרות שזה הם הרבה מהזמן. יש להם בעיקר עיניים כבדות. לא ממש יצא לך להתקל בהם, אבל יספרו לך עליהם. תאמין.
השמינית- הפתייניות רוצות להקסים אותך ויש להן איך. אם לא תגיד מילה רעה הן יסכימו להישאר לישון אבל בבוקר כבר לא תמצא אותן. יהיה שם מישהו אחר.
התשיעי- הזהירים רוצים להיות שקופים והם מנסים להיספג אל הסביבה. יש להם יכולת התחשבות גדולה והם יקלטו הרבה, בעיקר את מה שלא תגיד. הם ילכו לידך כמו על כפות של חתול עד שיצליחו להעלם בעשב הגבוה.
למחרת נזכרתי בעוד אחד
העשירי- המתבוננים מהצד יודעים להעריך יופי ולחוות אותו. הם מנתקים את הסובייקט מהעצם והופכים אותו לאובייקט נטול תכונות פרט ליופיו ותכונותיו הפיזיות. הם שם כדי להחזיר קצת הרמוניה, כדי לשכוח.
