איך זה יכול להיות שהדרך היחידה להתמודד עם החיים היא להפנות מהם את המבט. לעצום מולם את העיניים. לצמצם את תחום הראיה לזווית הכי קטנה שאפשר. לנתק כל דבר מדבר אחר. להפוך אותם לגרגירי חול, בלי הערימה.
ואין מקום למקרים מיוחדים. קשר אחד במקום אחד והנה הכל שוב נופל אחד על השני כמו דומינו, לערימה שבלתי אפשרי להזיז בה דבר אחד בלי שיזוז אחד אחר.
--------------
הרבה פעמים היא אמרה שיש לי צורך חזק בשליטה. שחוסר שליטה מפחיד אותי. אני עדיין לא מצליחה לראות את זה, אבל אפשר בקלות להבין את זה מהמחשבות שלי ומהמעשים שלי. אולי קשה לי לראות את זה כי תמיד המילה שליטה מתקשר לי לשתלטנות. לצורך להכתיב למישהו אחר, לכפות משהו על האחר. לקצוץ למישהו את הכנפיים וזה לא מרגיש לי כמו הדחף שיש אצלי. זה משהו שדווקא גורם לי להרגיש רע.
אבל אני חושבת בכל זאת מה כן. שליטה מתקשרת לתחושת כוח. אמורה לתת תחושה של יכולת ועוצמה אישית. האנטידוט לחוסר אונים. ובאמת אני מרגישה המון שעוד מעט נופל עלי מצב שלא אוכל להתמודד איתו. שעוד מעט אני מוצאת את עצמי חסרת אונים ונאלצת. וזה מביא אותי לחשוב הלאה. מה מפחיד כל כך בהיות נתונה בחוסר אונים. ושוב הבור הזה מביט בי.
להיות בחוסר אונים זה להיות תלויה במישהו אחר.
לפני 15 שנים. 1 באפריל 2009 בשעה 15:03
