אני ממשיכה להעז ולהעלות דברים שבעבר מראש פסלתי כדברים שצריך לשתוק אותם והוא ממשיך לקבל אותם בתבונה. מקבל אותם כמשהו טבעי איכשהו. בהבנה. לפחות ככה הוא נותן לי להרגיש. ואני כרגיל, חוששת שהוא בעצמו אולי דוחק חלקים מעצמו לאיזה מקום שאחר כך יצטבר לא טוב. פוחדת מזה. אני מכירה על עצמי כל כך טוב כמה נזק זה יכול לעשות. לא רק אישית אלא גם בקשר זוגי. ולא רוצה לחטט לו בקרביים, רוצה לסמוך עליו שהוא יודע כמה זה חשוב לתחזק את עצמך. אבל אני לא יכולה לסמוך, אני לא מכירה אותו מספיק בשביל שאוכל לדעת דברים כאלו עליו. זה דברים שרואים רק עם הזמן. זה מפחיד אותי הפעם. אני יודעת כל כך הרבה דברים שיכולים להתקלקל.
היום ביקשתי ממנו שישים לי גבולות. אני יודעת, אולי אפילו יודעת טוב מדי, שזאת עבודה שלי, שאני צריכה לעשות עם עצמי. ובכל זאת ביקשתי. ביקשתי בגלל שזה משהו שיקל עלי. קשה לי מאוד לשים לב מתי משהו הופך להיות יותר מדי עבורי. וכשאני מתחילה להרגיש עומס, קשה לי להבחין במקור לעומס. וגם כשאני מתחילה להבין את המקור, קשה לי מאוד להגיד את זה. אני מפחדת מאוד לאכזב ולפגוע. וזאת בקשה מאוד מוזרה בשבילי, בכלל, לבקש ספציפית דבר כזה. שמישהו ישים לי גבול. ומצאתי את עצמי בעצם מבקשת את זה. אומרת שזה משהו שיכול לעזור לי איתו. והייתה לו תגובה יפה כל כך, כשאני חושבת עליה בדיעבד. הוא אמר לי: אם את תצליחי להגיד כשקשה לך, אני אוכל לשים גבול. אני חושבת עכשיו, זה דבר יפה. ריאלי ויפה. זה סוג של שיתוף פעולה. זה הקל עלי. המחשבה שאולי תהיה הקלה קצת בעומס של האחריות שיושב עלי. המחשבה שגם אם אני אצליח לעשות רק חצי דרך בעצמי, יהיה אותו שיעזור בחצי השני.
אהבתי את התגובה הזאת שלו. הוא לא סירב או אמר שזה רק עניין שלי עם עצמי ומצד שני גם לא לקח על עצמו את כל האחריות, מה שבקלות יכול היה להיות די חסר אחריות ופנטזיונרי.
והנה כבר באים רגשות האשמה והפחד שלי, שאני לא אוכל לתת לו תגובה כמו שהוא נתן לי היום, אם יבקש. שאני כן אגיב באחת משתי הדרכים האחרות או אזגזג ביניהן כהרגלי, בלי יכולת לשלב. זה כאילו באתי למישהו וביקשתי תפוח כשאני יודעת שאין לי מה לתת לו בחזרה.
פעם, מישהו שהכרתי אמר לי שהוא מרגיש לא ראוי. הוא אמר שהוא מרגיש לא ראוי לקבל אהבה. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון. שאלתי וניסיתי להבין, אבל זה כל מה שהוא הצליח להגיד כדי להגדיר את התחושה. אבל היום, עכשיו, נזכרתי במה שהוא אמר ואני מבינה למה הוא התכוון. זה דבר כל כך חמקמק. הצד השכלי שלי מבין שיש לי ערך, שיש בי דברים רצויים, אבל עמוק בפנים ברגש, בבסיס מוסתר ממילים, קיימת התחושה הזאת. הכרתי אותה בשנים הקודמות עם בן זוג שהיה לי. אז תמיד קראתי לזה - שהאהבה שלי לא טובה מספיק. והיום איכשהו משהו מצליח לחבר את זה למילה הזאת. להיות ראויה. להיות לא ראויה. משהו בדיסוננס בין ההבנה הרציונלית שלי, או שאולי זאת התפיסה האידאית שלי, שכל אדם הוא ראוי מעצם היותו קיים, וההכרח הלוגי שנובע מכך, שגם אני ראויה לבין התחושה המבעבעת האינסטינקטיבית, שאני לא ראויה, שאני עצמי זה סבל עבור אחרים, שלא יודעת לתת כלום. ההתנגשות בין השניים הפכה ברורה יותר היום. כאילו שמה את עצמה על השולחן בצורה פחות מעורפלת. ופתאום המילה הזאת מתלבשת על התחושות שלי. עדיין מרגישה זרה, כאילו מחזיקה בתוכה פאתוס שיהיה מוגזם לייחס לעצמי. כאילו אין לי זכות כל כך להגיד דבר כזה. כאילו אני ממציאה ומגזימה משהו.
מעניין למה אני מרגישה שאין לי זכות לומר שאני מרגישה לא ראויה.
זה מזכיר לי את המילים הזנחה וטראומה מתמשכת, שהפסיכולוגית הייתה אומרת עד שהבינה שאני לא יכולה להסכים לשייך אותם לעצמי. היא אמרה את המילים האלו: נטישה. הזנחה. טראומה. ואני חשבתי לעצמי, מי אני שארשה לעצמי לומר שדברים כאלו עברו עלי. אני סתם אחת מתוסבכת שנולדה ככה. לא עשו לי שום דבר מהסוג הזה. ואני זוכרת כשחבר שלי היה אומר את המילים האלו וכועס כל כך על ההורים שלי. ואני כעסתי עליו שהוא אומר את המילים האלו עליהם. לא יכולתי לחשוב על זה בכלל. תערובת של הקטנה עצמית וחוסר נכונות לבגוד בהם. להגיד עליהם ככה. גם היום קשה לי לקבל על עצמי את המילים האלו. כאילו זה שגוי לגמרי להעביר חלק מהאשמה/ אחריות אליהם. זה משהו שנולדתי איתו שקצת דפוק פשוט.
ארבע שנים בטיפול ועדיין אני מתקשה להרגיש דברים מהסוג הזה. וקשה לי אפילו להגדיר מה זה הסוג הזה. אז אני יכולה להגיד כבר את המילים האלו. הזנחה. לא ראויה. נטישה. וזאת התקדמות קטנה נדמה לי. אבל עדיין אני מרגישה כשאני אומרת אותם, כאילו אני הולכת עם סנפירים על היבשה.
לפני 15 שנים. 2 באפריל 2009 בשעה 1:37
