יומן

האמת היא שאני אוהבת להזיע. ואין הרבה דברים שמשתווים לתחושה של רוח על עור לח מזיעה. אבל להזיע ליד אנשים אחרים לא נחשב כל כך אסטטי, אז בעיקר אני נהנית להזיע כשאני לבד.
אולי זה עוד אחד מאותם אויבים שבסוף את מוצאת שאת אוהבת, בלי שהצלחת לשים לב שזה קרה.

היום, קצת לפני מחצית חיי, העזתי לצאת החוצה עם גופיה. הכתפיים הלבנות שלי לא ראו אור טבעי מאז גיל שמונה או עשר חוץ מאשר בים. הן כבר לא יפות כמו פעם, אבל דווקא עכשיו אני מחבבת אותן יותר. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים, אבל ככל שאני נראית פחות טוב אני מרגישה יותר נוח להראות בכלל. אולי זאת הידיעה שכשאלבש גופיה צמודה או חצאית, עכשיו, כשאני נראית פחות טוב, אני אמשוך פחות תשומת לב. אראה יותר רגילה. קצת יותר מלאה ולא בצורה הסקסית, קצת יותר בטן, קצת יותר ירכיים ואני כבר פחות מובחנת כשאני הולכת ברחוב. וזאת הקלה. המורכבות האנושית המפותלת הזאת לא מאפשרת באמת לצפות מראש איזה ריאקציה תיווצר משינוי מסויים. יכולתי להרגיש דווקא גרוע יותר וזאת המחשבה ההגיונית, אבל לא. אני מרגישה נוח יותר. ואולי זה לא קשור לזה שאני נראית פחות טוב. אולי אלו דווקא השינויים הפנימיים שמפחיתים את הביקורת העצמית ומאפשרים לי לנשום בקצת יותר נוחות.

אני מאכילה את האחיין שלי ומלטפת לו את הבטן כשהוא מוטרד. אני שרה לו שיר ערש ומרדימה אותו. אני מבינה מה הוא רוצה והוא אוהב להיות איתי. זה כל כך נעים.