עוד בוקר של רגשות אשמה. אני מסתכלת על זה מבחוץ וזה מרגיז אותי שאני מרגישה אשמה. כל כך מרגיז אותי. נמאס לי להרגיש ככה כבר. נמאס. לא יכולה להסתדר עם אנשים בלי להרגיש אשמה רוב הזמן. בלי להרגיש פוגעת. ולא משנה שהם מקבלים את זה ואומרים שזה בסדר. זה לא מצליח לשנות שום דבר בתחושה שלי. איפשהו, עם או בלי קשר למציאות, יש בי איזו וודאות של ידיעה, שגם אם הפגיעה הייתה מינורית כל כך, כמו להתקל במישהו ברחוב בטעות ולהתנצל, והוא יחייך ויגיד גם כן סליחה, עדיין אי אפשר למחוק את זה. אני יודעת שזה שם. מרחף שם. אני מרגישה: "שום דבר לא נשכח ולא נסלח". אני יודעת שאני דווקא שוכחת כמעט הכל וסולחת על המון. אבל ההיכרות עם האנושיות שלי לא מצליחה להיות עדת אופי עבור האנשים שסביבי. כל דבר שאני עושה מרגיש כמו פשע בלתי נסלח. לא מצליחה להחיל את יכולת הקבלה והשכחה שלי על אחרים. אצלי בראש כל "האחרים" לא שוכחים דבר. נפגעים ונפגעים עד שאם רק אמשיך להיות אני, לידם, אפורר אותם ואהרוס אותם.
פתאום אני חושבת, התפיסה הזאת אולי נובעת מהפגיעות החזקה כל כך של שני ההורים שלי. משהו בי הפנים שאני הורסת אותם מכאב נפשי.
לפני 15 שנים. 23 באפריל 2009 בשעה 9:34
