לפני 15 שנים. 24 באפריל 2009 בשעה 10:35
לצייר ציור עבורי זה לנוע בין תסכול ועקשנות במשך כמה ימים. זה תהליך קשה ומייאש שמונע על ידי איזה מין חיידק פנימי שלא מוכן להרפות עד שלא מגיעה איזו נקודה של מיצוי. אחר כך אני מסתכלת על משהו חדש שנולד, כאילו לא ממני בכלל. רוב היצירה עצמה מתרחשת באופן לא מודע. אני אף פעם לא יודעת איך זה ייראה בסוף, רק מושג של תחושה יושב אצלי בראש ומחכה לרגע שבו אראה אותו ממומש. אני מנסה ככה ואחרת. מוסיפה ומשמיטה. מתעצלת ונכנעת. נאחזת ומרפה. עד שהוא נמצא שם מולי, נכון, ואז יש שקט ותחושת פלא. זה שם. שונה ודומה למה שראיתי בראש בהתחלה.
זה לא פלא שאני מציירת מעט. רוב התהליך מלווה בתסכול.
אבל יש משהו ברגע שזה מסתיים. אני בוהה בציור במשך שעות אחר כך ומרגישה מין אושר. מרגישה מתורגמת. מרגישה שמרע יוצא טוב. ומלאת פליאה, מאיפה זה הגיע.
