יומן

זה משגע אותי שבחלומות שלי היא ממשיכה לראות אותי איך שמתאים לרצון שלה, לנוחות שלה. אני צועקת את מה שאמיתי אליה שוב ושוב והיא ממשיכה להתייחס כאילו לא אמרתי כלום. כאילו אני בכלל לא שם. עיוורת חרשת וצוחקת מול הפנים שלי. מכחישה אותי ממש מולי. אומרת לי מה אני ומה אני מרגישה ומי אני בשלוות נפש גמורה. בהתעלמות מלאה מהקיום שלי וממי שאני באמת. זה משגע אותי איך בכל לילה כמעט אני חולמת עליה ובכל חלום זה חוזר על עצמו במליון גרסאות. המחיקה השלווה הזאת שלה אותי מולי. זה משגע אותי כשאני מתעוררת, כי אני יודעת שהיא כבר לא אותו בן אדם שהייתה ואני יודעת שהיא גם מעולם לא הייתה כזאת בצורה טוטאלית כל כך. תמיד היה בה משהו מזה אבל אף פעם לא עד כדי כך במלאות.
הכעס שלי עזב את העולם האמיתי ועבר לחלומות עליה. ושם הוא מזוקק כל כך שקשה לי לעמוד בעוצמה שלו. והפסיכולוגית שלי הייתה אולי אומרת שהיא מהחלום זאת היא שאני הפנמתי לתוכי. שאני זאת שמכחישה את עצמי ומתעלמת ולמעשה מתעללת בעצמי. ואני תוהה, כמה ומה ממנה הפך לחלק ממני וכמה מהחלק הזה מופנה כלפי עצמי וכמה ממנו מופנה כלפי אחרים. ויודעת שעד שלא אפסיק לשנוא כל כך את החלק הזה, עד שלא אהיה מסוגלת להבין אותו ולקבל את הקיום שלו כמשהו שאינו אכזריות טהורה, לא אוכל להפטר מהכרסום שלו בתוכי.
אלו הסיוטים שלי. לא מישהו שרודף אחרי להרוג אותי. אלא אמא שלי צוחקת מול הפרצוף שלי כאילו אני אוויר.