לפני 15 שנים. 3 במאי 2009 בשעה 11:45
אם היה בי מקום שבו אתה קיים בתוכי. הוא היה כעננה מתפזרת במרכז גופי. בקצה נקיק האישה, צמוד לפתח הרחם, שם היה מרכזה. זה גופי, כל התאים והרקמות ארוזים במרחב שבו אני. אין שם תא שהוא אתה אלא כשאתה נוגע ובא שם ובקצוותיך משאיר חותמת של זוהר שלא פגה גם כשגופי סופג את תאיך לתוכו.
בעורך, בשיערך, בלשונך, בציפורניך ובעור המתוח והדק שבקצוותיך אתה נוגע בי באלף נגיעות שונות של התקרבות והמסה. לאט, כמו אלמוגים בלילה מיוחד של ירח מלא, משחררים התאים שלך ושלי את סגוריהם ופותחים עצמם לערפילית מעורבת.
זה רגע של splendor. כמו מפץ גדול-קטן, או סופרנובה. מתרחש בחלקיק שניה ומשאיר ממשות במרחבים של זמן וחלל.
לכן כשאתה פועם עצמך בתוכי, בעננה שהפכה לביתך שבמרכז גופי, אתה נשאר שם גם אחר כך, איתי. חלק ממני.