יומן

התת מודע הוא כמו מדינה מושחתת
מחוץ להישג ידו, תצליח להשחיל קצת הגיון
ויש חוקים כתובים, בדם מאובק על שבילים.
אם תיפול לידיו לא תדע מי תצא או מתי, כמה שנים,
ומה העינויים ומה חלחל אל האדמה מתוך המרתפים.
כשתעבור ליד תשמע צעקות. מקפיאות דם כמו בחלום.
זה רק חלום תמלמל ותפנה לדרכים מוארות בשמש קרה.
לתת מודע, כמו מדינה מושחתת, יש חוקים משלו
ואין שם בית משפט והצהרות גלויות.
החזק שם דן אותך על פי דרכיו הפרטיות, ולוקח.
ואין שם סניגור או דרך לצפות
איך תקום מחר והיכן תמצא עצמך שוטף פנים בחול.

------------------------------

YCgwdwC06gY

------------------------------

בלילה חריקות מהרחוב ועטלפים אוכלים תותים מהעץ. מכונית מתניעה. מישהו צועק ורחשי העלים והענפים זזים מתחת לעטלפים. אני פוחדת לפעמים בלילה, במיוחד בתחילת הקיץ כשרחש העטלפים נשמע כמו מישהו מהלך על עלים יבשים מתחת לחלון. אני פוחדת מהלילה מאז שהייתי קטנה ונדיר שאני ישנה בחושך. כאילו שהלילה הוא זמן של מעשים רעים. ודווקא ביום חכם יותר להזיק. המולה תבלע את הצעקות, אם אצליח לצעוק. אז בלילות הקיץ כשאני לבד בבית רחש העטלפים בין הענפים מפחיד אותי. אני מסתכלת מהחלון כדי לראות אותם עפים או זזים ונרגעת מהראיה. אם זה רק עטלפים שרוחשים שם מחוץ לחלוני, אז הכל בסדר.