יומן

אני נזכרת שוב. לא בידיעה אלא בהבנה הצלולה:
לאט. בצעדים קטנים. כאילו אף אחד לא רודף אחרייך. כאן זה החיים הפרטיים שלך. את לא חייבת שום דבר כאן. פה הכל זה רק אם תרצי וכמה שתרצי ומה שלא תרצי את לא צריכה.
אני מנסה לשמור את התמונה החיה הזאת מול העיניים שלי. לאט. מותר לך להסס כמה שתרצי. אף אחד לא הולך מכאן בגלל זה. ואם ילך - היה הולך גם לו היית מאיצה בעצמך.
כאן זה מדינת הבחירה החופשית של החיים שלך. את זה, את באמת לא חייבת. לאף אחד. רק כמה שאת רוצה.

-------------------

יותר טוב מאשר לדבר עם הפסיכולוגית ולהבין מה בדיוק קרה שם, זה לדבר עם הבן אדם שאיתו זה קרה ולהבין מה קרה, להגיע לפיוס אמיתי. להצליח להפריד מה של מי. לעשות איזה צעד קטן קדימה ביחד.
איתה אני יודעת לראות את המנגנונים שלי. אני יודעת להבין איפה זה החלק שלי ואיפה החלק שלי מסתיים ומתחיל החלק שלו. אבל איתה אף פעם אי אפשר לדעת מה החלק שלו, כי הוא לא נמצא שם ואפשר רק לשער. אפשר לדעת: היה לו חלק בזה. אבל זה הכל בערך.
איתו אפשר לדעת גם מה החלק שלו. מה הפעיל אותו ולמה. כשמנסים להגיע להבנה משני הצדדים בו זמנית, יכולת השינוי גדולה הרבה יותר. זה כמו להפסיק לעשן ביחד או לצאת ביחד לטיול גדול. יש לזה אפקט גדול יותר מסך החלקים של זה.
אני שמחה שאפשר איתו ככה. לדבר עד שבאמת מגיעה בהירות. עד שאין כעס ופגיעה. עד שיש הבנה דקה ופשוטה, לא מאולצת. הבנה לאחר בלי למחוק את עצמך.
מסתבר שזה לא דבר טריוויאלי בכלל. להבין ברכות את האחר ואת עצמך בו זמנית, ללא קונפליקט פנימי. להיות שם לגמרי וגם להצליח לראות את התמונה השלמה. ממש לא טריוויאלי עבורי. ההיפך מזה למעשה.
והתהליך עד לשם לא פשוט ולא קל. אבל כל כך עושה טוב להצליח לעבור אותו. ועוד ביחד.
אני יודעת מה אני רוצה לצייר עכשיו. וזה ציור בלי כאב. זה ציור של שלווה. וגם זה יוצא דופן.