יומן

אני מרגישה איזה שינוי מזדחל בתוכי. אני רוצה שלא לרצות בו כדי שלא לחבל בהתרחשות. וגם רואה שאיני רוצה בו, לכן הוא מזדחל מבפנים בלי צורה ופירוש. אני תוהה אם הוא מתרחש באמת או שזה הרצון האחר שמייחל לו ומצפה לו ומשתוקק כמו שילד משתוקק להצליח לעוף.
זה מחול מוזר של רצונות ופחדים ומציאות, מעורבבים זה בזה כמו נחשים במאורת הפרייה אפלולית. מי זה מי, מה קורה. רק רחשים מקוטעים והבזקי תמונות בתת חשיפה.
תת ההכרה, מדינת עולם שלישית מפחידה שלי. חסרת חוקים מטורפת שלי. אני בוטחת בך, בבלתי צפויה מכל, שתובילי אותי בשבילים שנועדו לרגליי.
אומרים שעל קרקעית הים יודעים אפילו פחות מאשר יודעים על החלל. וגם ביקרו שם פחות בני אדם. ואני חושבת שבתת ההכרה של אדם לא ביקר עוד איש וברגע זה ממש התחושה היא שמה שניתן לדעת על כך הוא פחות משניתן לדעת על מישורי האביס שבתחתית היבשות.
אני מעשנת עוד סיגריה ומנסה לצפות בעצמי מתפתחת. זה כמו להביט בצמח גדל או באדם מזדקן או בעונות השנה מתחלפות. one shot רציף במהירות רגילה. אני לא בפרופורציה שיכולה להבחין בהתרחשות כלל ובכל זאת אני מבינה שאני צופה עכשיו בדיוק בדבר הזה שמתרחש גם אם קטונתי.
לו ראה הצמח את נביטתו צמיחתו פריחתו נבילתו והספגותו שוב בקרקע, בהילוך מהיר, מה הוא היה מרגיש. מה היה חושב אז על חייו ועל ימיו הארוכים בשמש, מגשש למולקולות דקות של מים באדמה כהה. זה משהו שרק לרגעים אפשר לשהות בתוכו. רגעים זעירים של קיום ברמה שאינו מותאם לה.
אני עוצרת את הנשימה, לא יכולה ליותר מדקה אחת, ומכניסה את הראש מתחת למים. דקה אחת בכל פעם, זה המקסימום שאפשר. אני מנסה לחטוף תמונות בעיני. ויותר מכל, פעימות הלב רועמות את חוסר ההתאמה. רק שברי תמונות שלא ניתן לצרוב על דבר פרט לזיכרון מופשט מאוד.