יומן

השמלה האדומה עוטפת את הגוף שלי. צמודה ולוחצת סביב השדיים שלי והצלעות העליונות, היא משאירה סימנים של גומי בקו גובה בתי השחי, או מתחת ודרך כיווצי הבד האדומים אפשר לראות כתמי פטמות, אם משתדלים. ברוחב כף יד קטנה, היא משתחררת מאחיזת הגומי ונופלת ברכות דקיקה, מרחפת מרחק רוחב אצבע או יותר מהעור. היא גולשת מטה על בטני, שנראית קצת הרה בגזרה הקייצית הזאת ותלויה כמו אין לה משקל כמעט, עד גובה מחצית הירכיים.
בתוכה נמצאת אני. לחוצה למחצה בגומי, ובשאר חלקי רפויה וחלקה ומחכה. ולא מכירה. ולא יודעת.
קל לשלוח יד במעלה הירכיים, מבפנים, איפה שהעור רך, כמו טרי לגמרי.
אם תניח את ידך ברכות, ותניע אותה במהירות החילזון, אני אצליח להבין מה בדיוק אתה עושה לי עכשיו. אני אבין בדיוק, שאתה נוגע בגוף שלי, בחלקיו הנסתרים, המכוסים תמיד בבד. והנה, עכשיו אין בד לכסות. וכף ידך נוגעת ישירות בעור העדין הזה ומשתהה שם ארוכות. עד שאבין בדיוק איפה עוד אתה עומד לגעת בי. עד שאבין שאני עומדת להיות פרושה בפניך עוד מעט. פרושה ונראית לגמרי. כמו עיר חדשה שנפרשת על כל פרטיה לעיני תייר מעמיק מבט. אני אפרש בפניך על כל זקיקי השיער ותאי העור ולחות הזיעה המבצבצת עליהם. גם המערות שבגופי ייפתחו מול עינייך. כך, מעורטלות מכיסויי הבד והזרות. כך, כמו חקלאי שמגדל אספרגוס, רגע לפני הקטיף, אתה תחשוף את הגבעול הלבן, המתבייש, אל האור. ותביט בו. בו ממש. כאילו היה גם שלך ולא רק של עצמו.
אבל בבקשה, תשתהה שם. עם ידך. שם. על ירכיי. באריכות מתמשכת. אני רוצה להבין בדיוק מה אתה עושה לי, אני מחכה להשהייה הזאת, שתמיס את הקרומים מעל עיניי, כדי שאוכל לראות בדיוק, בדיוק מלא, איך שאני נפרשת מולך מתוך הכרה מלאה.